זינוק בעלייה לסרט זוכה האוסקר "הנהגת של מר יוסוקה"
זינוק בעלייה לסרט זוכה האוסקר "הנהגת של מר יוסוקה"
הסרט מבוסס על סיפור של הרוקי מורקמי אך מקפיץ אותו בכמה דרגות, הוא פשוט סרט נפלא. הוא מתמקד בכוח הריפוי של מילים ובאופן שבו טרגדיה של אחד נהפכת לאמנות של האחר
ביקורת? על ״הנהגת של מר יוסוקה״? הרי על הסרט הנהדר והאינטליגנטי הזה, שזכה השבוע באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר כנציג יפן, אחרי שגם היה מועמד לפרס הסרט, הבימוי והתסריט המעובד — מגיע שייכתבו עבודות סמינריוניות, מאמרים אקדמיים וניתוחים של אלפי מילים.
בכל זאת כדאי להתחיל עם עצה טובה לקוראים: שמעתם שזה סרט יפני של שלוש שעות ומיד מחקתם אותו מרשימת הצפייה שלכם? טעיתם. למרות אורכו וזרותו זה סרט מקסים, מרגש, מרתק לכל אורכו ורווי בתובנות שעולות ממפגשים עם אנשים זרים שמשתפים אותנו בסיפור חייהם, ובאופן שבו הטרגדיה של אחד היא האמנות של האחר.
הבמאי והתסריטאי ריוסוקה המגוצ׳י לקח את הסיפור של הרוקי מורקמי, ״Drive My Car״ (שיצא באחרונה בעברית בקובץ ״גברים ללא נשים״) ועשה בו עבודת עיבוד מבריקה, ומלאה ביצירתיות. המגוצ׳י מצמצם את סיפורו של מורקמי לדמויות ולסיטואציות המינימליות ביותר שבו: איש תיאטרון שמתאבל על מות אשתו, ומתיידד עם המאהב הצעיר שלה, ומשתמש בהן כנקודת מוצא והשראה לסרט שלו, שבמידה רבה מורכב משלושה סיפורים קצרים נפרדים, שנעים סביב אותה דמות, במאי התיאטרון.
כבר בסרטו הקודם, ״גלגל של מזלות״ (שצפוי להגיע לארץ בקרוב), המגוצ׳י הראה שהוא אוהב את הפורמט של אנשים שמדברים ביניהם בזמן נסיעה במכונית, או של מפגשים אקראיים בין שתי דמויות זרות שתוך כמה דקות שיחה נפתחות זו כלפי זו וחושפות סיפורים אישיים על החמצות ואכזבות. הוא גם הופך את כל הדמויות בסרטיו למספרי סיפורים, שנעים על קו התפר שבין וידוי לפנטזיה.
1 צפייה בגלריה
מתוך "הנהגת של מר יוסוקה". הסיפור הפרטי נהפך לחוויה אמנותית
(צילום: Sister Distribution)
״הנהגת של מר יוסוקה״ הוא סרט על האופן שבו סיפורים נוצרים. איך הם נולדים — מתוך חלום ומתוך תשוקה — ואיך הם מתגלגלים הלאה. יש כאן סיפורים שנהפכים לתוכניות טלוויזיה, או סיפורים שנהפכים להצגות תיאטרון, או סתם לאנקדוטות שמתאדות באוויר והופכים לחומר שממנו המגוצ׳י יוצר את סרטיו.
כדאי לשים לב: כותרות הפתיחה של הסרט מגיעות 45 דקות אחרי תחילתו. זו אינה טעות או תקלה. זו עדות לחופש שהמגוצ׳י מעניק לעצמו בשבירת המבנים המוכרים של הקולנוע, ובעיקר מסמן את הנקודה שבה הוא מתמזג בסיפורו המקורי של מורקמי. 45 הדקות הראשונות הן הפרולוג שלו, שבו הוא משלים את בריאת העולם שמורקמי לא סיפר עליו דבר. סיפורו של גבר שאשתו הוגה אחרי סקס רעיונות לסיפורים, שוכחת אותם בשנתה, והוא מזכיר לה אותם בבוקר, כשהם מחפשים לסיפורים האלה התחלה, אמצע וסוף. החיבור בין אקט האהבה ובין מעשה היצירה והכתיבה הוא אחת התוספות של המגוצ׳י, שגם מחדדת את פשר הסרט כולו, שעוסק באופן שבו מילים וסיפורים יוצרים קרבה ואינטימיות.
מורקמי מאזכר שירים של הביטלס בשמות סיפוריו (לצד ״Drive My Car״ יש לו גם סיפור בשם ״Yesterday״ ורומן בשם ״יער נורווגי״, שכבר עובד בעבר לסרט), ואילו המגוצ׳י — שנראה שמעדיף ג׳ז על הביטלס — מרכיב את הדמויות של מורקמי על המבנה העלילתי של ״הדוד וניה״ של צ׳כוב. זו ההצגה שגיבור הסרט מביים, ושבה הוא מגלם דמות ראשית, ודרכה הוא יכול לבצע מונולוגים על אהבות נכזבות וחיים בתחושת החמצה.
באחת ההמצאות היפות בסרט, הגיבור שלו עורך חזרות על הטקסט באמצעות קלטת שאותה אשתו הקליטה , והשאירה רגעי שקט שבהם הוא ממלא ברפליקות שלו. כך, באדיבות צ׳כוב, הגיבור ממשיך לשוחח עם אשתו גם אחרי מותה, ומשום כך גם אין לו עניין אמיתי לסיים את החזרות, כי זה יכפה עליו להיפרד ממנה סופית. לכל דמות בסרטו של המגוצ׳י יש סיפור, והוא מאפשר לנו לטייל איתו ביער אנושי של סיפורים, ובמפגשים עם אנשים שאסונות וצירופי מקרים הביאו את כולם להיפגש באותו מקום ובאותו זמן, ולהפוך את הסיפור הפרטי לחוויה אמנותית קולקטיבית, על שפה, תקשורת והכוח המרפא של מילים.
המגוצ׳י הוא במאי עם חמלה גדולה לדמויותיו, ועם כישרון כתיבה של סופר עילוי. והוא מעניק חמלה ורוך, לדמויות שמורקמי לעיתים קרובות מתייחס אליהן באכזריות. זה באמת סרט נהדר, שביציאה ממנו נדמה שפגשנו אנשים שלא במהרה נשכח אותם, ואת השפעתם על חיינו.
