במאית הסרט הקצר שזכה בפרס אופיר: "הפועלים הסינים הם ממש קהילה"
במאית הסרט הקצר שזכה בפרס אופיר: "הפועלים הסינים הם ממש קהילה"
חבורת עובדים סינים נלקחת במפתיע ובלי הסבר מהעבודות על הרכבת הקלה למקום שמזכיר להם את הבית: זו נקודת המוצא של הזוכה הטרי בפרס האופיר לסרט הקצר "בצילו של ההר". הבמאית מאיה קסל: "ברגע שנכנסתי לעולם של העובדים הזרים, הבנתי שיש אנשים שהם חופשיים ויש כאלה שלא"
צילו של ההר נקרא בסינית "ין", שהוא הניגוד המשלים של יאנג — יחד הם מהווים את הסמל הסיני המוכר של עיגול מחולק לשניים, כשצד אחד שחור עם נקודה לבנה וצד שני הוא לבן עם נקודה שחורה. ובסינית: הצד המוצל והצד המואר של ההר. זה פרט שמאיה קסל, במאית הסרט הקצר "בצילו של ההר", לא ידעה לפני כן. הוא התברר לה רק כשהיא קיבלה את התסריט שלה מתורגם לסינית. "זה אחד מהרבה דברים מפתיעים שקרו והתגלו לי בזמן העבודה על הסרט", היא אומרת בריאיון לרגל זכייתו הטרייה של הסרט בפרס אופיר ולקראת השתתפותו בפסטיבל חיפה ממחר.
הסרט המצוין והרגיש הזה עוסק בפועל סיני שעובד בישראל, שבעיצומו של יום עבודה נשלף עם עוד כמה עובדים מאתר הבנייה של הרכבת הקלה ומגיע למקום שמזכיר לו את הבית. כך מתומצת הסרט בידי יוצריו, ועדיף, למען האמת, להסתפק במידע הזה לפני שצופים בו. אבל הריאיון עוסק בסרט ויציג עוד קווי עלילה — ראו הוזהרתם.
קסל (35) היא חיפאית במקור, שגרה כיום בשכונת שפירא בתל אביב. היא סיימה את לימודי הקולנוע ב־2015, ביימה את "סוכה במדבר" ו"עיקרון החסד", וליהקה לסרטים "הבשורה על פי אבא שלי" של דני רוזנברג, "העתיד" של נועם קפלן והטרילוגיה של ירון שני, שכלל את "עירום", "עיניים שלי" ו"לידה". העבודה שלה כמלהקת הביאה אותה לכתוב את התסריט של "בצילו של ההר" — משום שהמקום שאליו לוקחים את הפועלים הסינים בלי לשאול אותם או לעדכן אותם, הוא להיות ניצבים לפרסומת לביטוח לנסיעות לחו"ל. האירוניה חינם אין כסף. דבר שהתבקשה לעשות פעם כחלק מעבודתה.
הסרט כולו מתרחש ברקע של הפרסומת, במקום שנראה כמו מסעדה סינית, שבו יש כאילו חלון המשקיף על הר חוָאנְגְשָׁאן. הפועלים החליפו את בגדי העבודה לחליפות ומתיישבים במסעדה המאולתרת. מול אחד מהם, הגיבור ששמו מינג, יושבת אשה, כאילו בארוחה רומנטית. גם אותה הביאו לשם מעבודתה כמטפלת. השניים מחליפים ביניהם כמה רשמים, כמה מילות געגועים לביתם ולמשפחתם. בין היתר תוהים אם להגיד למפיקים ש"אין שום מסעדה מול חואנגשאן".
"לפני כמה שנים ליהקתי שחקנים לאיזה סרט וחיפשו ניצבים שיהיו תיירים סינים שכאילו הגיעו לארץ הקודש", מספרת קסל. "נורא התקשיתי למצוא אנשים מתאימים, ואז המפיק אמר לי 'תשמעי, בדיוק התחילו לבנות את הרכבת, לכי לאיזה קבלן, שימי לו כמה מאות שקלים ביד והוא ייתן לך את הפועלים הסינים שלו'. המחשבה הזאת טלטלה אותי. כמובן שלא הסכמתי לעשות את זה. בתוך שנייה צללתי לתוך המחשבה של הפועל הזה שחושב שהוא הולך לעבודה, ומנהל האתר, שהוא האלוהים שלו, אומר לו 'לא, אתה הולך למקום אחר'. זה נחרת לי בלב".
כשליהקת לסרט שלך, לא הלכת לאתר בנייה של הרכבת הקלה ואספת פועלים?
"לא. קודם כל, התמזל מזלי והגעתי לשחקן הראשי ששמו מינגז זאנג, שהוא מדען, חוקר פטריות באוניברסיטת תל אביב. כשפניתי אליו עם הסרט, הוא אמר לי 'אין לי שום קשר לזה. אני נורא לא בן אדם של פרונט'. מה שהסתבר כהפך הגמור. לא רק שהוא שחקן, הוא ניגש לעבודה כמו מדען והבין את מלאכת המשחק כמעט בצורה דידקטית. הוא הבין מה אני צריכה. וגם הגעתי אליו מאוד מוכנה. דיברנו באנגלית אבל היה לי תסריט בסינית מתורגם. יש תעשייה ענקית של מתורגמנים של מסמכים ואישורים ופניתי למישהי שפעם ראשונה תרגמה תסריט, והיא עשתה את זה מצוין.
"מינגז היה מחובר לרגשות שלו — זה לא היה קשה, כי הוא רחוק מהמשפחה שלו והבית שלו, כך שהנושא לא זר לו. תצוגת המשחק שלו היא מהטובות שראיתי. הוא הסרט. זה היה סיכון אמיתי. בכל פעם מחדש אני מופתעת שהוא הסכים".
השחקנית שמגלמת את האשה היושבת מולו היא מאיה יאנגצ לזר. "מאיה זה השם שהיא נתנה לעצמה בארץ. מצאתי אותה בפייסבוק. היא גרה בראש פינה. לפני כ־15 שנה היא פגשה ישראלי שטייל בסין, הם התאהבו. היא הגיעה איתו לישראל. כיום יש להם שני ילדים והיא הקימה קרן תרבות ואהבה לתרבות הסינית".
יש בסרט גם פועלים סינים. אבל שלא כמו מנהל העבודה בסרט, והמפיק שהציע לה אז 'לקחת כמה פועלים', היא ביקשה את השתתפותם, עם הסבר מלא ותסריט. היא הכינה אותם כשחקנים וכמובן שילמה להם. "לא היה בזה שום אקט של ניצול. אבל ברגע שנכנסתי לעולם הזה, הבנתי שיש אנשים שהם חופשיים ויש כאלה שלא".
מה שמחדד את האמירה בסרט על לקיחת הפועלים, האנשים השקופים האלה, כניצבים לפרסומת לביטוח נסיעות. "בפרסומת שמדברת על ביטוח בטיולים בחו"ל יושבים מאחורי הפרזנטורית אנשים שלא יכולים לנוע לשום מקום. המקום היחיד שהם נעו אליו הוא לכאן וגם זה בלית ברירה. לפעמים הדרכון שלהם מוחזק בידיים של מישהו אחר. במפגש שבין הפועל לאשה (שמתברר שעובדת כמטפלת וגם הובאה ללא ידיעתה לאתר הצילומים — ר"ק) אין שום דבר רומנטי. מבחינתו הוא פשוט עובר עוד יום. והיא זאת שמעמתת אותו עם המחשבה שהוא כנראה מנסה להדחיק — 'למה אתה לא אומר שבעולם טוב יותר, לא היינו צריכים להיות פה?'. זה סרט על געגוע. והזדמנות בתוך עולם מלאכותי לגמרי לשיתוף הגעגוע".
למדת ממינגז משהו על הפועלים הסינים?
"הם זרים לו ממש כמו לי, אף על פי שמעולם לא הייתי בסין. אבל הם עצמם נתנו לי להתקרב ולהכיר. באתי בכל יום שישי לאתר הבנייה שבו צילמנו, ישבתי איתם והכרתי אותם. זו ממש קהילה".
הם כבר ראו את הסרט?
"עוד לא, אבל אנחנו נקרין להם אותו באתר הבנייה".
נוסטלגיה מהולה במבט למקום לא נעים
געגוע ובית הם נושאים קבועים ביצירה של קסל: מ"עיקרון החסד", הסרט הקצר הקודם שלה, שהשתתף בפסטיבל חיפה ב־2015; דרך "עיקרון הרצף" (שם זמני), הסרט הארוך שכתבה לו תסריט, אך טרם נמצא לו תקציב; ועד "הוריקן ללי", הסרט הקצר שצילמה במקביל ל"בצילו של ההר", שיוקרן בנובמבר הקרוב בפסטיבל ערבה, ועוסק באשה שאחרי שהיא יולדת "בורחת לאמא שלה כי היא רוצה להיות ילדה בעצמה", כפי שמתארת זאת קסל. הגעגועים בסרטים שלה, היא מסבירה, מהולים בסקרנות וב"רצון להביט למקום שלא נעים להביט בו".
"אני בן אדם מאוד נוסטלגי", היא אומרת. "בתור ילדה הייתי רואה בריפיט את סרט החתונה של ההורים שלי. חשבתי שכל הילדים עושים את זה. ואני עדיין צופה בו מפעם לפעם. העברתי אותו מ־VHS ל־DVD ועכשיו יש לי את זה בדרייב. מה, זה ממש מוזר?", היא שואלת אותי. "טוב, אם זה המוזר שלי אני אחיה איתו".
מוטיב חוזר נוסף ביצירה של קסל הוא סיעוד: ב"עיקרון החסד" הגיבורה היא ריטה שעושה ביקורי בית כאחות של קופת חולים, שמחליטה יום אחד לעשות ביקור בית מחוץ לנוהל, בחיפוש אחר מתן חסד אנושי; ו"עיקרון הרצף" מתרחש בהוספיס, כמו זה שאמא שלה ניהלה במשך 14 שנים. "אנשים לא רוצים להתעסק בזה, אבל דרך כל דלת שנפתחת ממסדרון בהוספיס מגיעים אל עולם שלם. מה שמרתק אותי בקולנוע הוא הדלתות האלה".
איך זה לגדול בבית שבו האם היא מנהלת הוספיס?
"אמא שלי, שעלתה מברית המועצות, היא אשה מדהימה, מגה־חדה, מגה־אינטליגנטית ורגישה ויודעת איפה להניח את עצמה. היא יודעת לעשות הפרדה בין בירוקרטיה לבין רגש. אם תשאלי אותה, היא תגיד 'זאת עבודה שהיא קודש ועשיתי אותה טוב'. זה היה בניינטיז כשכל האחיות דיברו רוסית והיו מעשנות במסדרונות. היתה שם אחווה גדולה. גם 'עיקרון החסד' מבוסס על עבודה שהיתה לאמא שלי, עבודה שנייה שבה עשתה ביקורי בית כאחות. אמא שלי היא אחת ההשראות הכי גדולות שלי ליצירה. אבא שלי הוא מנהל מחלקה בבית החולים רוטשילד. הם הכירו כשהוא היה סטודנט לרפואה והיא אחות. הוא יליד ישראל, במקור מערד. אמא שלו, סבתא שלי, היא גם השראה".
אפרופו ההשראות הנשיות האלה בחייך. בטקס אופיר השנה לראשונה זכו חמש נשים בפרס הבימוי. יש לך מחשבות על זה?
"אני מרגישה בשינוי הזה. גם כמלהקת אני מקבלת יותר ויותר פרויקטים של נשים וגיבורות מעל גיל 40. הן מספרות בעצמן על החיים שלהן. אנחנו יודעים שבבתי ספר לקולנוע יש 50% נשים ואז כשהן מסיימות את הלימודים, הן נעלמות. הן הולכות לעשות ילדים ומשפחה. נראה שעכשיו הן חוזרות או שהן עושות את זה במקביל. בעקיפין זה גם הנושא של 'הוריקן ללי'. הוא על משהו שאת רוצה כל כך שכאשר הוא קורה, את נכנסת לחרדה. אני אוהבת ילדים. זה מעסיק אותי. אחרי הצבא נסעתי להתנדב באתיופיה בבית יתומים של אמא תרזה".
נשמע כמו חומר טוב לסרט.
"עזבי, הסרט יהיה על זה שהיה לי רומן עם הנהג של בית היתומים מתחת לאפן של הנזירות".
