"חודשיים מתחילת המלחמה ואנחנו לא יודעים מה קורה באמת"
"חודשיים מתחילת המלחמה ואנחנו לא יודעים מה קורה באמת"
מצב התקשורת היום גרוע יותר מאשר במלחמת יום הכיפורים, מתריע העיתונאי הוותיק רינו צרור. "יש שיתוף פעולה עם הצבא כדי שלא נדע דברים". הזחיחות והתעסקות המנהיגים בפוליטיקה בזמן מלחמה דווקא לא השתנתה אומר מי שסוחב איתו פצע פתוח מאותם ימים, שאותו הוא חושף עכשיו בספר חדש
"73’ מאז ועד עכשיו היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקיבלתי את כל המתים שלי, אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית. והיא כל הזמן הזה חיה, אורבת, דורשת את שלה". כך כותב העיתונאי רינו צרור בספרו החדש "זכור, תזכור" על מלחמת יום הכיפורים. "המלחמה הזאת באמת קרעה לי את הצורה", הוא כותב. הזיכרון לא מרפה גם אחרי 50 שנה ועוד קצת. גם תחושת האשמה לא מרפה, של מי ש"חזר לבד", כלומר איבד שם את שני חבריו הטובים.
צרור הוא עיתונאי ואיש תקשורת בכיר עם קול חזק ונוקב לאורך כל שנות עבודתו, שזה בערך כל חייו הבוגרים מאז השתחרר מהצבא. בעצם, כבר בחופשת השחרור התייצב במשרדי "העולם הזה" בתל אביב. שם גם הכיר את רמי הלפרין, הצלם. הם הפכו לחברים מהר מאוד. חודשיים וחצי מתחילת עבודתם המשותפת ב"העולם הזה" פרצה מלחמת יום הכיפורים. השניים לא מהססים. כמעט בעליצות הם יוצאים למלחמה. האינסטינקט של הלוחם והאינסטינקט של העיתונאי חברו יחד, הם עולים על מדים ונוסעים לסיני.
הם מתעדים הכל, לקראת צליחת התעלה, הלפרין מצלם צילומים יוצאי דופן. אלא שב־18 באוקטובר הוא נורה בידי חייל מצרי ונהרג, בן 21 בלבד. וצרור "חזר לבד". אבל כל הסיפור הזה אולי לא היה נאסף לספר יפה וחודר ללב, אלמלא היתה עוד התפתחות בעלילה. ב־2010 צרור קיבל סמס: "אני בתו של החבר שלך רמי הלפרין, נמסרתי לאימוץ ביום לידתי. ספר לי על אבא שלי". צרור לא ידע את נפשו. וגם לא ידע בכלל שלרמי היה קשר עם אשה ושהיא בהיריון. כעת הוא צריך לחזור אל הטראומה ולספר אותה מחדש. איך עושים את זה? ברור, ברדיו.
צרור זימן לאולפן את עצמו, את ענת בתו של רמי, ואת חברם שוקי אתרוג, שהיה עם רמי מתחילת המלחמה ועד 18 באוקטובר. משיחות הרדיו האלה, ששודרו בתוכנית המיוחדת "והחולם נפל פצוע", נולד הספר "זכור, תזכור" (הוצאת הספרייה לתקשורת), שהסנטימנט הדרמטי של צרור מפעם בו בכל שורה ושורה. "הספר הזה היה הוצאת חובה מבחינתי", אומר צרור. "הוא יצא דקה לפני המלחמה, אמרתי טוב שהוצאתי אותו, ממילא אף אחד לא ייגע בו. אבל בשבועיים־שלושה האחרונים אנשים מגיעים אליו והתגובות טובות. ב־2010 הלכתי לרדיו כי ידעתי שאני חייב לספר לענת את הסיפור וזו דרך טובה. ואז 50 שנה למלחמה כבר דחפו את הספר החוצה. וגם המחויבות לזכור, ולזכור זה לספר: אני רואה את זה מאז 7 באוקטובר, אנשים באים לרדיו ומבקשים לדבר על החלל שלהם כדי לזכור אותו".
"למה הוא ולא אני"
רינו צרור, 70, נולד וגדל ברמת גן להורים יוצאי לוב. בצבא שירת בצנחנים. את עבודתו העיתונאית התחיל כאמור ב"העולם הזה" ב־1973. מאז מילא שורה של תפקידים בכירים בעיתונות הכתובה: בין השאר עבד ב”מוניטין" היה ממקימי "חדשות", ערך את "אנשים" ו"העיר", שימש כעורך ב"מעריב", ערך את "אולפן שישי", הגיש את תוכנית הטלויזיה "דין וחשבון" ואת "חוצה ישראל", ובשנים האחרונות מגיש תוכנית אקטואליה יומית בגלי צה"ל. ב־2013 הדליק משואה ביום העצמאות, ב־2019 זכה בפרס סוקולוב.
צרור עוסק בכל הרכיבים של החברה הישראלית: פערים חברתיים, עוני, פריפריה, קשישים, מתנחלים, משיחיות. הוא יצר שורה של סרטים דוקומנטריים בהם "בית שאן: סרט מלחמה" (יחד עם דורון צברי), "ילדי המהפכה" ו"תפילת הנערות". מלבד זאת הוא כותב גם סיפורת. ב־1978 פירסם קובץ סיפורים, "טריקו". ב־2012 פירסם את "שחור: חייו ומותו של זוהר ארגוב". לפני כשנתיים פירסם את הממואר "שם משפחה", וכעת את "זכור, תזכור".
מה עושה האבל הכללי לאבל הפרטי שלך עכשיו?
"משגע אותי. הוא מייצר דיאלוג בין אבל לאבל, בין זיכרון קשה לזיכרון קשה, ופתאום אתה עומד מול אנדרטה כזאת, חתיכת זיכרון אינסופי. האבל הכללי לא מנחם אלא דווקא מציף".
רגשות האשם על מותו של רמי עדיין איתך?
"בוודאי. יחידה שהיתה מאבדת 50% מהכוח שלה היו מסיגים אותה לאחור לעורף שתנוח, ואחר כך החזירו אותה. זה היה ציון לגנאי — נכשלתם. ויש קטע ששוקי אומר לי 'איבדת 50% מהכוח'. כי רמי ואני נחשבנו יחידה. היום האחרון שלו היה הפעם היחידה שהתפצלנו. ואני חושב: אם רק הייתי אומר לו 'בוא נמשיך עוד יחד נהיה על אותו נגמ"ש, ניסע אל הצליחה'. חוץ מזה ישנה השאלה: למה הוא ולא אני. היינו במיליון סיטואציות. ופתאום כדור אחד. גם השיחה עם ההורים שלו, זה פוקד כל הזמן ואין רגע אחד שאתה חושב 'יותר טוב שהוא מת ולא אני'. אין רגע אחד שאני מרגיש ככה".
כשקוראים בספר, קשה שלא לחשוב על קווי הדמיון בין ישראל של 1973 לישראל של 2023, בין שתי מלחמות הפתע הקשות האלה. "ההקבלה בין 73' ל־23' נוראית, והיא אחד לאחד. זו אותה מלחמה: שמחת תורה מול יום כיפור — אותו דבר. הלחישות מהממ"דים והצעקות מהמעוזים — אותו דבר. גם פה וגם שם לא הגענו אליהם וזה הכי נורא. פה דיברו על מכשול וגם שם דיברו על מכשול, אבל בשום מקום לא התייחסו למכשול כמו שצריך. ליד הגדר צריכים להיות חיילים ונשק, זה קיים במפרט. בפועל זה לא היה. וכך היה בקו בר לב. מעוזים, אבנים, סלעים, גדרות, בטון. בכל בונקר כזה צריכים להיות 30־40 חיילים ומאחוריהם שלושה טנקים ונמג"ש, ו־5 ק"מ לאחור עוד שלושה טנקים. אבל כשאנחנו היינו ביום כיפור כל זה לא היה. היינו 500 איש ב־40 מעוזים, כולם יושבים על קו המים בלי חולצה, שותים בירה או קולה. זה בא מאותו ראש: כוחנו בעוצמתנו, מי הם בכלל? הזחיחות אותה זחיחות, והשומן על העיניים אותו שומן. 'מי זה הלוחם המצרי בכלל, מסטול, פחדן, אחרי שלוש דקות מוריד נעליים ובורח'. כשהגענו רמי ואני למלחמה, חיילים סיפרו לנו שהחייל המצרי חותר למגע. פערנו פה שעתיים. 'מה זאת אומרת?'
"וב־7 באוקטובר 23'. איך התייחסנו לחמאס? סטלנים, פרימיטיבים, על חמורים וטויוטות. אז ועכשיו אנחנו מנצחים בסוף, אבל אז ועכשיו הכל מתחיל כי אתה חושב את עצמך למשהו שבינו לבין המציאות אין שום קשר. אנחנו מנותקי קשר. זה החינוך שקיבלנו".
גם הפוליטיקאים מאז מזכירים לו את אלה של היום, שחושבים על "היום שאחרי" הפרטי והצר שלהם. צרור מתאר איך משה דיין המשיך לעשות פוליטיקה תוך כדי קרב, הדיח את גורודיש מתפקידו כאלוף פיקוד דרום ואסר על הצנזורה לפרסם זאת. גורודיש קרא אליו את העיתונאי הצעיר צרור וסיפר לו, וצרור הביא אליו את אורי אבנרי, שמצא דרך יצירתית לעקוף את הצנזורה ולפרסם. בכל זאת, נדמה שדבר אחד מהותי כן השתנה והוא היחס לניצולים. צרור מתאר את ההאשמות שהוטחו באלה ש"חזרו לבד" מהקרב, גם על ידי משפחות הנופלים. היום המשפחות והחברה כבר לא מאשימות אותם. להפך, נראה שהן דווקא צמאות לשמוע מה עבר על הבנים והבנות.
"אולי זה השתנה כי המשפחות עדות למה שקורה, יש להן יותר מידע", הוא אומר. "כשאנחנו באנו למשפחות לבשר להן, הן לא ידעו כלום. רק שהילד מת והם קברו אותו והם כעסו על המקום כעס נורא, למה מת? איך מת? איך ייתכן? היום יש הצפה במידע. אז היה רק הערוץ הראשון, ידיעות ומעריב שהם תאומים של דובר צה"ל וועדת העורכים. העיתונות של 73' היתה נוראה".
גם היום נדמה שהמיינסטרים בתקשורת מגויס.
"התקשורת היום איומה. את לא יודעת מה קורה בעזה. חודשיים אנחנו מעיפים את עזה לשמים ולא תמצאי חמש דקות ברצף כתבה על עזה. אחריותי כעיתונאי היא להציג מציאות הכי מלאה שאפשר — ואי אפשר לעשות את זה בלי להציג את עזה. איך יכול להיות שאתם כאלה נמוכי מצח שעל כל ידיעה טובה שיש לכם, אתם ממהרים להוסיף שהמידע עבר את הצנזורה הצבאית? אבא אמר שבסדר לפרסם? זו לא עיתונות בכלל".
האויב צופה ומאזין.
"אז שכל עיתונאי יעשה את החשבון בעצמו. לידי יש עורכים ומפיקים ועורך ראשי ומערכת שלמה. 73' קרה כי לא הציגו לנו את המציאות. 23' קרה כי לא הציגו לנו את המציאות. כמעט אף אחד מכל הפרשנים האלה שמדברים מהבוקר עד הערב לא אמר אפילו שיש אופציה שיקרה דבר כזה עם חמאס. וגם עכשיו ממשיכים להחביא את הבעיה. ב־73' התקשורת הוותיקה, איתן הבר, אלי תבור, ישעיהו בן־פורת, דקה אחרי שזה התחיל כבר פירסמו את הספר 'המחדל'".
מי היום ממלא את התפקיד הזה?
"כמעט שאין. מי יספר את הסיפור האמיתי של יאיר נתניהו? מי יספר את הסיפור האמיתי של התצפיתניות?"
על התצפיתניות דווקא עושים כתבות.
"מה שמספרים עליהן בא דרך הורים שכולים, דרך הכאב, לא דרך התחקיר הביקורתי. כך וכך קרה. חודשיים ומשהו אחרי תחילת המלחמה ואנחנו לא יודעים מה קרה באמת, את לא יודעת למה החליטו לעצור את המשא ומתן על השבויים. למה? כי הם רוצים את חאן יונס, את המהלך הצבאי, ואף אחד לא אומר את זה במפורש. זה לא מתחבר עם החטופים. חסרה אינפורמציה בהיקפים עצומים. מבחינה זו, זה יותר גרוע מ־73', כי יש שיתוף פעולה של התקשורת עם הצבא, כאילו כדי לא ליפול לתעמולה של חמאס אבל באמת כדי שלא נדע דברים".
"המילה היא מולדת"
את שירותו הצבאי עשה צרור בצנחנים. ביחידה שבה המוטו היה "בחוד החנית לא חופרים תעלות הגנה". הוא מספר שבזמן מלחמת ההתשה כשהיה נער. "כל יום 15–20 פרצופים של חללים בעיתון, כל יום. אלה שנות ההתבגרות שלי, אתה גדל לתוך התקופה, לתוך השירות. עד מלחמת יום כיפור חשבנו שהכל עבר, שפספסנו את סיני ואת ששת הימים, ואין יותר מלחמות. היינו מתוסכלים, רצינו מלחמה. רמי ואני כשיצאנו מהבית היינו עולזים. חשבנו שנתקתק את זה, ונעבור את החוויה שהיא מחויבת המציאות ושחיכינו לה".
המשיכה לצנחנים באה גם מהבית?
"לא. זה בית ציוני מאוד, אבל לא כזה ששולח אותך לקרבי בכל מחיר. אח של אמי נהרג במלחמת העצמאות, סיפור איום ונורא שהסתיים בטבח וקבר אחים. אמא שלי גדלה במשפחה שכולה. אבי התחיל את הדרך לישראל בשחייה מטריפולי, הם שוחים עשרה קילומטר, חלק טובעים, עד שמגיעים לאונייה. אבל הוא לא מיליטריסט והוא לא שונא. זה היתרון הגדול של הבית: אמא ואבא לא שונאים. הם שמעו מוזיקה ערבית בבית ונהנו ממנה. וכשהייתי מתווכח איתם הם היו אומרים, 'ילד שלנו, תלמד להבחין בין התרבות והשירים שלנו לבין מי שמנסה להרוג אותנו'. אבל הבית כן חינך להגן על המולדת. המילה היא מולדת. גם כשהייתי עיתונאי ב'העולם הזה' וזה היה קשה להורים שלי, אבא היה אומר: 'רק תיזהר לא לפגוע במולדת'.
מצד אחד אתה תמיד עושה עיתונות ביקורתית. מצד שני גם המלחמה עכשיו מצמיחה קצת אהבת מולדת.
"אין פה סתירה. אני אוהב את המקום הזה, והפעולות הביקורתיות הן של אהבה. היקף המעשים הנוראיים שעשינו הוא לא ייאמן. האם מה שעברנו עכשיו הולך לשנות באחת את כל ההתנהגות? נראה שלא. כנראה הזירה הפוליטית שלנו לא חצתה את השבת ההיא".
אגב זה, הפוליטיזציה נמצאת גם בגלי צה"ל.
"לי אין בעיה. זה מה שיש לי להגיד. אם יש למישהו ויכוח על התוכן, על המידע, אהלן וסהלן. אם מישהו חושב שמשפט אחד שלי היה לא מנוסח מספיק טוב, אהלן וסהלן. לאורך כל הזמן יש ניסיונות 'לטפל בבעיה'. ואני משיב: 'אני לא רוצה לשמוע מה שיש לכם להגיד מעבר להערות מקצועיות'. ואין כמעט הערות מקצועיות. ויש ציבור גדול שרוצה לשמוע אותך, כולל בדרג של מקבלי ההחלטות.
"אנחנו יודעים שהתקשורת חולה, זה לא סוד, כמו שאני יודע להגיד שהפוליטיקה חולה במחלה אנושה. גם התקשורת שלנו צריכה תיקון ורואים את זה מצוין עכשיו — מי עיתון ומי לא; מי מתייחס לעצמו כתחנת טלוויזיה ומי לא; מי אין לו בעיה להגיד ראש הממשלה ככה וככה, ומי כדי להגיד את זה צריך להביא עוד שני פאנליסטים ביביסטים. אני לא נותן להתרחשות הפוליטית לשנות את מבנה המשפט שלי".
אז מה יהיה פה?
"אם נהיה פעם אחת רציניים אולי ניחלץ. אנחנו צריכים להבין שהפסדנו באותה שבת, שאנסו וטבחו ושחטו אותנו, ומפה לצאת לדרך. כל החבורה הפוליטית והבטחונית צריכה ללכת הביתה. ב־1973 איבדנו 2,600 איש. ב־1977 החזרנו את כל השטח בסיני, קשה לתפוס מה זה מבחינת הלוחמים של סיני להחזיר את הקרקע שבה כל החברים שלהם מתו — ועשו את זה. כי ההגדרה היתה שלום. אנחנו נכנסים עכשיו למצב נורא מורכב, אבל אני סומך על אהבת המולדת ושהציבור מבין עניין. אני רואה אותנו מבינים עניין, בחיבורים, בזה ששמנו הכל בצד, במידת ההקרבה. אני סומך רק על הציבור ומאמיו בו".
