"אין לי עניין בישראליות של בזלת ועצי זית"
"אין לי עניין בישראליות של בזלת ועצי זית"
נחום טבת, מבכירי האמנים הישראלים, לא הציג בארץ תערוכה גדולה כבר יותר מעשור. עכשיו, לקראת שתי תערוכות שנפתחות לו במקביל והוצאת ספר אמן, הוא מסביר למה נמנע מקריירה בינלאומית, אך גם מדוע אינו מקים כאן אנדרטות. "אני הסמן של האנטי־מקומיות. המרחב הלאומי לא מעסיק אותי"
במשך יותר מעשור שמר נחום טבת, מבכירי האמנים הישראלים, על שתיקה יחסית ולא הציג כאן תערוכה גדולה מיצירותיו. אבל השבוע נפתחות לטבת שתי תערוכות בתל אביב: האחת ביום חמישי בגלריה חזי כהן, והשנייה בשבת בגלריה של סדנת ההדפס הראל ביפו. ״אני עובד לאט, ולעבודות שלי אין תוכנית מראש. מה שנראה אולי מאורגן מאוד מעומת עם מקריות וצ׳אנס״, הוא אומר. בנוסף, המחלקה לאמנות בבצלאל משיקה סדרת ספרי אמן ישראליים חדשה בשם ״מחברת הזהב״, ובחרה בטבת כראשון בסדרה.
נחום טבת, 77, יליד קיבוץ מסילות בעמק בית שאן, שימש בעבר גם מרצה ופרופ׳ לאמנות בבצלאל שחינך מחזורים רבים במחלקה לאמנות, עמד בראשה וגם הקים ועמד בראש התוכנית ללימודים לתואר שני. הוא פרש מהוראה ב־2013 ועובד כיום בעיקר עם גלריות בחו״ל — קריסטוף דה קלרק בבלגיה ו־maab במילאנו, שמתמחרות את עבודותיו בעשרות אלפי דולרים. את דרכו כאמן צעיר החל לאחר ששירת כקצין בשריון בסוף שנות ה־60 וכתלמיד פרטי של רפי לביא ברמת גן. בתקופה זו יצר בעיקר עבודות נייר, ברישום מינימליסטי גיאומטרי מופשט, והחל להציג בארץ ובחו״ל. כאמן צעיר כוכבו דרך במהירות, והוא הצליח ליצור בשנות ה־70 קשרים עם כמה מאנשי המפתח של סצינת האמנות של ניו יורק. הידוע שבהם הוא אמן הפופ האמריקאי המפורסם רוברט ראושנברג.
״המפגש עם ראושנברג״, משחזר טבת בשיחה איתו בסטודיו, ״נולד באופן מקרי. בעת ביקור שלו בישראל ב־1974, הוא נתקל באקראי בעבודות שלי, מין רישומים גיאומטריים בשילוב חוטים על גבי זכוכית, ורכש את כולן. כיום חלקן באוסף מוזיאון פילדלפיה״. ראושנברג אף שלח לטבת מלגת לימודים בארה"ב. ״זו הייתה נקודת התחלה טובה מאוד עבורי, כי הייתי בעצם ילד״, הוא נזכר.
תערוכת היחיד שלו בגלריה חזי כהן תכלול גם עבודות שטרם הוצגו בארץ. הן ממשיכות את השפה הפיסולית־ציורית הייחודית שטבת פיתח, וחומקת שוב ושוב מניסיונות להגדירה.
עבודותיו האופייניות ביותר של טבת — כמו זו הענקית הפרושה בקיר הכניסה השקוף של הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד — בנויות מערב־רב של אובייקטים שמנוסרים בדייקנות בעץ ומדמים שולחנות, כיסאות, חלונות או ספסלים צבעוניים, ומאורגנים בקומפוזיציות מפתיעות בחלל. האובייקטים הפשוטים האלה נבנים ונצבעים בעבודה ידנית בסטודיו שלו בדרום תל אביב, שהוא מכנה ״מפעל״, לעיתים בשיתוף אסיסטנטים: ״זה מפעל עם פס ייצור מיושן״, טבת מסביר, ״אבל אירוני, כי הדברים נבנים כאן בלי תוכנית ובלי תכלית. רבים מהם בכלל לא מוצאים את מקומם בעבודות שלי ולא נהיים חלק מה׳אמנות׳, וזה חלק מהמחשבה שלי על החיכוך בין החיים למציאות, כי מה ההבדל בין ה'נגרייה' שלי בסטודיו ואחת מאלה שפועלות בסביבה בקריית המלאכה? מתי משהו נהייה ׳אמנות׳ ומתי הוא לא?״.
לאחר שהאובייקטים של טבת מוכנים, הוא מתחיל לכנס אותם לכדי עבודה, ומה שנראה בהתחלה כמו מודל אדריכלי מוקפד יוצא לעיתים מכלל שליטה. האובייקטים של טבת מתרבים, מתחברים, נערמים ומטפסים זה על גבי זה בחלל, מתגרים בכוח הכבידה, פורצים מן הקיר ומייצרים תנועה וצבע בחלל.
כבן קיבוץ וקצין בשריון במלחמת יום כיפור, איפה, אם בכלל, הסוג הזה של הישראליות נמצא גם בעבודות?
״בארץ יש לא מעט שחושבים שאני הסמן של האנטי־מקומיות. אין לי שום עניין בישראליות של אבני בזלת וגמלים ועצי זית, או במרחב הלאומי, ולכן אני גם לא עושה אנדרטות לעם. אבל למרות שבעיניי אמנות זה עניין אוניברסלי לגמרי, תמיד כשאני מציג בחו״ל מיד מסבירים לי שם שהעבודות שלי מייצגות בעצם את הקיבוץ, או את מבני הבאוהאוס בתל אביב. עכשיו במיוחד, קיימת באמנות הישראלית איזו ציפייה שתהיה מעורבת יותר. אז אפשר לצייר את זוועות עזה ולעשות מיצבי חטופים — ויש כאן גם אמנות עם משמעות פוליטית טובה — אבל בעבודות שלי אני מנסה להציע התבוננות וביקורת, ושואל איזו חוויה יצירת אמנות טובה מסוגלת לעורר, בלי לצעוק סיסמאות״.
אחרי 33 שנות הוראה, מה מאפיין את דור האמנים הצעירים העכשווי?
"אני חושב על האמנים הצעירים ביחס לדור שלי, כמה טמבלים ותמימים היינו, שלא הבנו את עולם האמנות. לא היו לנו תקשורת, ואינטרנט, ובכלל לא חשבנו שאמנות יכולה להיות סוג של קריירה. היום יש דור סופר־מוכשר, סופר־אמביציוזי וזריז, ויש בארץ מחלקות לאמנות מצוינות, לא פחות טובות אגב מבחו״ל, אולי אפילו יותר״.
אתה יכול לתאר את עצמך חי ויוצר בחו״ל?
״חייתי בניו יורק שנתיים בסוף שנות ה־70, ואחר כך בשנות ה־90, אבל כשחזרתי לארץ הייתי צריך לבנות פה חיים ומשפחה והחלטתי שזהו זה, אני כאן, ואם העבודה שאעשה טובה — יגיעו מחו״ל. ובאמת, בתערוכת היחיד שלי במוזיאון ישראל פגשתי מבקר אמנות אמריקאי ידוע, שטען שתערוכה כזו הייתה צריכה להיות מוצגת בעצם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ושאני מבזבז את הזמן בישראל, כי בניו יורק הייתי נעשה גם כוכב וגם מיליונר. שמחתי על המחמאות, אבל הסברתי לו שהתערוכה לא הייתה נראית כך לו חייתי בניו יורק. בחו״ל אתה לא יכול לעבוד שמונה שנים על עבודה אחת כמו שהצגתי במוזיאון, כי בניו יורק יש שוק ואין לך זכות קיום שם אם אתה לא עובד לפי חוקי המערכת. כל המערכת שם בנויה על זה שאמנות היא סחורה. בארץ לאמנות אין שום קונטקסט או שוק, אז לצד כל הרע הזה, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, יש לי פה חופש".
הקשר ארוך השנים של טבת עם האמנות האמריקאית והמינימליסטית נמשך גם בתערוכה השנייה שיציג בה טבת, לצד האמן האמריקאי־יהודי סול לוויט (שמת ב־2007), והיה מגדולי האמנים הקונספטואליים והמינימליסטיים במאה ה־20.
בתערוכה יבוצעו שניים מ"רישומי הקיר" של לוויט, שקיימים רק כתוכנית כתובה ומפורטת שאותה הכין לוויט לאחרים: כיצד יש לציירם על הקיר. את העבודות של לוויט ביצעו במיוחד לתערוכה סטודנטים משנקר, וטבת יציג לצידן עבודות רצפה.
״זה חיבור שמבוסס על אהבה אבל גם על ביקורת", אומר טבת. "בניגוד אליי, בעבודות של לוויט התוכנית היא שחשובה, כי היא מפעילה את העבודה וקובעת את הצורה הסופית. יש שם סדר ושליטה וסמכות. אני לעומתו עובד בלי תוכנית. אפשר לומר שאני יוצר בשיטת הערימה, מניח משהו, ואז משהו אחר ועוד משהו, אבל באופן שמערער על הסמכות של הטענה הקודמת. אצלי תמיד החפצים נמצאים בהתווכחות פנימית. כשאני מתחיל הרפתקה עם האובייקטים האלה — אין לי מושג איפה זה יעצור״.
