"רגעים שנכתבו על אוקטובר 73 מהדהדים רגעים מהמציאות של אוקטובר 23"
"רגעים שנכתבו על אוקטובר 73 מהדהדים רגעים מהמציאות של אוקטובר 23"
עיבוד אינטימי של זיכרונות ממלחמת יום כיפור, שיעלה בתיאטרון תמונע, נראה פתאום רלבנטי מתמיד ומציע התמודדות עם ההווה
בימים האחרונים התיאטרונים חוזרים בהדרגה לפעילות ובתיאטרון תמונע יקיימו בסוף החודש (30-28 בדצמבר) את פסטיבל "תנועה קטנה", בניהולו האמנותי של ד"ר ארז מעין שלו. במסגרת הפסטיבל יעלה "סימן חזור", אירוע אינטימי סביב שולחן בהשראת הספר האוטוביוגרפי "אדם הולך הביתה" של יורם עשת אלקלעי שהיה בכוח הצנחנים שצלח את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ונפצע אנושות בראשו. את המופע מעלים היוצרים והפרפורמרים חן אלון, צבי סהר, יותם איינשטיין, דוד כהן לוי ודניאל כהן לוי, קרובת משפחתו של עשת אלקלעי, כיום פרופסור לגיאולוגיה, שנתן את ברכת הדרך.
הספר (כתר, 2010) הוא מסע פסיכולוגי אל תהליכי בניית הזיכרון ורכישת המיומנויות השכליות שאבדו בעקבות הפציעה הקשה. הוא מציע מבט חומל על המלחמה ועל החיילים משני הצדדים כקורבנות הטירוף והאימה. הכתיבה היתה עבורו מהלך מרפא שאיפשר לצקת משמעות לאימי המלחמה והוביל לתחילתו של "פיוס עם עצמו, עם הסביבה ועם האירועים הקשים שעבר".
לדברי דניאל כהן לוי, הבמאית, "אני מכירה את יורם כל החיים אבל רק כשקראתי את הספר קיבלתי פרספקטיבה נוספת, חשופה ואישית על המסע שלו". היא התחילה לכתוב את היצירה לפני שלוש שנים אבל ב־7 באוקטובר הכל עצר, וכהן לוי חשבה שלעולם לא תוכל להעלות את העבודה. כשהתחילה לגייס משתתפים לפרויקט כל אחד הביא את הזוית שלו, ואז דברה עם בן דודה יותם איינשטיין מקיבוץ מגן בעוטף עזה, והציעה גם לו להשתתף. “בניסיון לגעת בפצע מהעבר אני כל הזמן נתקלת בפצעים שאנחנו נושאים איתנו בחודשים האחרונים. אז הסיפור הוא כמו מכשיר שדרכו אנחנו מנסים לגעת, לספר ולהבין או לזקק משהו על היום".
זה מפגש אינטימי עם רצפים של סצנות וטקסטים, אבל יש חופש להגיב לרגע ולעשות דברים עם הקהל, וסדר הרצפים נבחר בכל מפגש מחדש. באחת הסצנות האחות מנסה לשכנע את יורם להתאמן בלכפתר חולצה ביד שמאל והוא מתעקש להפסיק ואומר שהוא מוותר על הכפתורים בחיים וילבש רק טישירטים. "זה רגע קטן של מפגש מול כפתור ביחס לאיבוד של יכולת מורכבת הרבה יותר כמובן. כל הסצנות הן פיתוחים של רגעים מתוך הספר".
איך כל זה מתחבר ל־7 באוקטובר?
"באופן כואב רגעים שנכתבו על אוקטובר 73' מהדהדים רגעים מהמציאות של אוקטובר 23'. למשל, כשהחיילים מאזינים לרדיו אחרי שצלחו את התעלה, הם שומעים שעומד להגיע כוח קומנדו. יש ויכוח אם יגיע כוח או לא ואחד החיילים אומר 'אנחנו כוח הקומנדו שחצה את התעלה!'. אלה מילים ששמענו כל כך הרבה פעמים בשבת ההיא: איפה הכוחות? איפה הצבא?
"גם לסיפור של יותם יש מקום מהפרספקטיבה האישית שלו: הקיבוץ ניצל בזכות ערנות ונס. היה קרב יריות של תשע שעות על הגדר עד שהצבא הגיע והם ישבו בממ"דים ולא ידעו מה קורה. וגם אנחנו כמו כל אחד במדינה שמענו אינספור סיפורים ואירועים, אז אנחנו מביאים את נקודת המבט שלנו על הרגעים האלה. אלה תוספות שלא קשורות לספר. אני מקווה שהצורה שבנינו תאפשר לנו להמשיך להגיב למה שמתרחש".
האירוע מתקיים בסטודיו של אמה, הציירת ואמנית מאיה כהן לוי, כמה דקות הליכה מהתיאטרון (ברחוב הנצי"ב 16). "רציתי שההפרדה בין הקהל למבצעים תהיה יותר מטושטשת וחיפשתי מרחב שייצור חוויה יותר שוויונית. השולחן הוא פלטות ורגליים ואני מקווה שבהמשך נוכל לקפל אותן ולנסוע ליצור מפגשים בעוד מקומות ושהאירוע הזה יהיה גם מרפא. הכל עכשיו מאוד שבור והלוואי שנוכל לחבר דברים".
