"דווקא מוזיקאי דתי צריך לשיר על סקס וחייזרים"
"דווקא מוזיקאי דתי צריך לשיר על סקס וחייזרים"
המוזיקאי עמנואל יצחק לוי הוא תופעת קאלט בהתהוות. אחרי שכיכב ב"בואו לאכול איתי", הוא ממלא אולמות ויוצר אופרת רוק על משולש אהבה בין אלוהים, רובוט והכוהן של חברת טסלה. בריאיון מספר בנם של יוצר הטלוויזיה חגי לוי והסופרת נילי לנדסמן מדוע חזר בתשובה, למה דווקא דתיים צריכים להיות בשמאל, ואיך זה שהוא בקשר אינטימי עם אלוהים, אך לפעמים חש צורך לזרוק עליו כיסא
כשהמשורר והמוזיקאי עמנואל יצחק לוי היה רק בכיתה ג’, הוא העתיק וכתב מחדש את כל ספר בראשית בכתב דפוס ("אני לא כותב בכתב אף פעם") והוסיף לסיפור המקראי את הדמויות של יופיטר, ישו והשטן. בגיל 10 כתב רומן על אדריכל שרוצה להקים את בית המקדש בירושלים ולעשות שלום במזרח התיכון, וכשהוא משיג את האישורים מכל הדתות, האקסית שלו מפוצצת את המקדש. הוא גם כתב ספר בן 800 עמודים על האימפריה הרומית ועוד עשרות יצירות מסקרנות. וכל זה עוד לפני שהגיע לתיכון.
לוי (29) השתתף לאחרונה בתוכנית "בואו לאכול איתי" בכאן 11 ונהנה מכל רגע, אך ליבת יצירתו היא כתיבת שירים ומוזיקה. ב־2018 כתב והלחין את ההצגה "הטקס שלא היה" בפסטיבל עכו. ב־2020 יצא ספר השירים שלו "השמש שרה למלכיור" בהוצאת הבה להבא, שזיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בראשית דרכם, והוא מוביל את להקת "עמנואל והכיסופים" שאותה הוא מגדיר "דיסקו משיחי" ושהוציאה השבוע את הסינגל "ניגונים" מתוך האלבום "ג'יזס בברסלב" שייצא בחודשים הקרובים.
לפני שבע שנים לוי חזר בתשובה. תחילה הקפיד ללכת עם ציציות וכיפה אבל לפגישה שלנו הגיע בטי שירט, ובלי ציציות, רק עם כובע: "עברתי לקסקט וזו הקרבה בקיץ הישראלי".
איך היית מגדיר את עצמך?
"אני מאמין באמונה שלמה בקדוש ברוך הוא והיחסים בינינו טובים כמו שלא היו מעולם. לעתים עפים קצת חפצים בלהט המריבה, אבל זה חלק מזוגיות סטנדרטית. אני פחות מרגיש כרגע שייך סוציולוגית למגזר הדתי ואני עובר מולו לחוזה בהעסקה אישית. לשרוף כפרים, לברוח משב"כניקים ולנטוע עצים בשנות שמיטה על קרקעות של פלסטינים — זה פחות בשבילי, אז עברתי לחוזה אישי שבו אני לא צריך להרגיש חלק מציבור שאני כבר לא חלק ממנו. אני עדיין שומר את כל המצוות, קלה כבחמורה, בלי להתפשר".
2 צפייה בגלריה
"עמנואל והכיסופים" בהופעה. פרסים, מתנות וגם "דיסכותל", הדיסקו של הכותל
(צילום: טל שחר קנוהל)
לוי נולד בתל אביב בבית חילוני תרבותי. אביו הוא הבמאי ויוצר הטלוויזיה המוערך חגי לוי ("בטיפול", "הנערים", זוכה פרס גלובוס הזהב על "הרומן" ומועמד לאמי על "תמונות מחיי נישואין"), ואמו היא נילי לנדסמן, סופרת, עיתונאית ומורה ליוגה ("הבת האובדת", "הפועלות"). יש לו שתי אחיות למחצה מנישואיהם השניים של הוריו שהתגרשו כשהיה בן 4. הוא לומד לתואר שני בלימודי דתות באוניברסיטה העברית ומלמד תנ"ך בתיכון הכפר הירוק. "זה ממלא אותי מהקודקוד עד הבהונות ואני מאוד נהנה מזה".
הוא מספר שבצעירותו בכלל לא האזין למוזיקה, חוץ מלגלגל"צ בהסעות לבית הספר. אז הוא רק למד פסנתר ובעיקר קרא המון. "כבר כילד טלוויזיה היתה בעיניי מקור הרוע. בגלל זה קראתי המון".
ועדיין ההשפעה המוזיקלית הגדולה ביותר עליו הגיעה מדיוויד בואי. "הוא היה סוג של אל מבחינתי. אבל חוץ מבואי אני בכל שנתיים משנה את הטעם המוזיקלי. היתה לי תקופה של קיי־פופ, של בלו גראס, של מדונה, השנה אני חוזר ל'בילויים' כי זה טקסט נבואי, וכמובן איגי וקסמן (שהחלום שלי זה לפגוש אותה). אבל הכי הרבה אני שומע לאחרונה מוזיקה סינית וצפון־קוריאנית".
האלבום החדש שלו הוא אופרת רוק סימפונית "שמתרחשת בעוד 100 שנה בברסלב, שבינתיים נהפכה לבירת העולם", מתאר לוי בהתלהבות. "יש שם משולש אהבה בין אלוהים, רובוט שהוא ייצר בבינה מלאכותית כדי שיחזיר אליו את אהבת האנושות, והכוהן הגדול של חברת טסלה שבינתיים נהייתה הדת העולמית".
לוי אכן רואה את הקשר של האדם עם האל כקשר של אהבה רומנטית, "כי יש ריבים וסערות ואשמות והצטדקויות וכעס ותוכחות ואהבה גדולה וחמלה. וגם להפך: באהבה יש משהו דתי, כי זוגיות היא מלאה בטקסים, והתאהבות היא מלאה בהתגלויות. השיר 'ניגונים' הוא בדיוק על זה"".
2 צפייה בגלריה
מימין: נילי לנדסמן. "אמא שלי כתבה את 'נערתו'. זה ספר רוקנרול ואני עף עליו". חגי לוי. "התחברתי לסדרה של אבא שלי 'מקוללים'. על החיים בעולם האמנות"
(צילומים: מאיר כהן, דנה קופל)
על האלבום התחיל לעבוד לפני 7 באוקטובר, אבל אחרי כמה שבועות של קיפאון רגשי ואפס יצירה חזרו לעבוד עליו מזווית אחרת. "אני מרגיש שהאלבום הזה הוא בהרבה אופנים קצת תגובה למלחמה. הוא מדבר על עולם שהחמלה נעלמה ממנו. לאבד חמלה בזמן מלחמה זה הדבר הכי לא דתי שאפשר לעשות. התפקיד של אדם דתי במלחמה הזאת הוא להדהד את זעקת הקורבנות משני הצדדים. עולם שאין בו אמפתיה וחמלה, הוא עולם מסוכן לבני אדם וקשה לבנות בו חברה מתפקדת, וזה נוגע גם להפקרה של החטופים וגם להפרות של זכויות אדם בעזה ובגדה".
"אני מגיע לאלוהים דרך בחורות"
בצבא לוי לא שירת ("הם אמרו שהמסגרת לא מתאימה לי") ובמקום זה עשה שנתיים של שירות לאומי עם קשישים. "עזרתי לקשישים בקניות, לימדתי אותם תנ"ך והפגתי את בדידותם. שם פגשתי זקנים ספרדים שהיו שונים מהמודל הדתי שהכרתי מהמשפחה של אבא שלי מהציונות הדתית. גם שירתי שם עם מתנחלות וזה טלטל אותי. ואז עברתי פרידה קשה שבה איבדתי את האמונה בחילוניות, אני כנראה מגיע לאלוהים דרך בחורות", הוא צוחק. "נשבר לי הלב ועשיתי חשבון נפש וגם הרגשתי אשמה כלפיה. הבנתי שאני רוצה אהבה שהיא נצחית. קיוויתי שאמצא את זה בעולם הדתי והתחלתי לשמור. למעשה, התחלתי לשמור כשרות כשהייתי עם אמא שלי בטוקיו. היא לא הבינה איך אני פאקינג עושה את זה, כי הם אוכלים שם רק חזיר ודגים מוזרים".
אגב אוכל, מה התובנות שלך מ"בואו לאכול איתי"?
"ב'בואו לאכול איתי' הבנתי שהקהל מוכן לעשות הכל, ואת זה אני גם רואה בהופעות שלנו. יש אפקט משיחי לדבר הזה: אני אומר לקהל לסקול יבוסים — הם יסקלו, אני אומר לקהל לנשק את מכונת הפלאים שהופכת את החטאים שלהם למרשמלו — הם יעשו את זה. יש כוח כמעט מאגי משיחי לכוכב הרוק".
ואם כבר כוכב רוק, נדמה כי "עמנואל והכיסופים" בדרך להפוך לקאלט: יש ללהקה של לוי קהל אדוק שהולך אחריה לכל מקום, כולל התלמידים שלו. לוי מחלק פרסים ומתנות בהופעות, מחדש כל הזמן והקהל יודע את קטעי הקישור בעל פה:: כולל ה"דיסכותל", דיסקוטק בכותל, שירים על החטא הקדמון, על מלחמת גוג ומגוג, ועל המשיח.
מי הקהל שלכם?
"הכי נהנים בהופעות הדתל"שים".
הם מזדהים גם פוליטית?
"אני בקצה של השמאל ואני מרגיש שיש עכשיו תנועה ערה של שמאל אמוני שאני חלק ממנה. יש את קבוצת 'בני אברהם' וקבוצת השמאל האמוני שמבצעת פעולות סולידריות ופעילה במחאת החטופים ומול המלחמה. זה קול חשוב. ביהדות לדורותיה היה קול שמאלי מאוד חזק וגם הכלכלה המקראית שואפת לדאוג לגר וליתום ולאלמנה. לעם ישראל יש שליחות בעולם להימנע ולמנוע שפיכות דמים. כל הגלות היא עונש על שפיכות דמים וברגע שנשפך מספיק דם הארץ לא יכולה להתקיים, ולכן זה צו דתי עליון בעיניי, וזה מתבטא גם בשירים ובהופעות שלי".
איך מקבלים אותך בבית כנסת?
"בית הכנסת שלי הכי מצחיק וכיפי. אני כל השבוע רק מחכה לראות את המתפללים שוב: יש שם חרדים, חילונים, ימין קיצוני, שמאל קיצוני, אז לפעמים אנחנו גם רבים וצריך לשתות מספיק כדי שזה יהיה ברוח טובה. בתור אדם דתי היה לי חשוב לא לאבד את ההומור והיצר, אלא לקבל אותו כחלק ממני, כי גם באלוהים יש יצר ומופרעות והומור".
"לא אוהב דתיות טהורה"
לוי אומנם גדל בבית חילוני לגמרי אבל אביו חגי גדל בקיבוץ דתי ויצא בשאלה. "אבא שלי בא מדתיות שונה, שהיום כמעט לא קיימת. הוא גדל בקיבוץ שעלבים, סבא שלי ממוצא איטלקי והיה פעיל בשמאל הדתי – הוא היה חבר של ישעיהו ליבוביץ' הוא היה בתנועת מימד. המודל הדתי שלי כילד מאוד ליברלי ושמאלי".
כשהוא נשאל איך הגיבו הוריו לחזרתו בתשובה, הוא משיב ש"אבא חטף קצת שוק. היה רגע שהכרחתי אותו לצפות את הגז בנייר כסף לפסח ויש לו משפט ש'כל דתל"ש רוצה שיהיה לו בן דתל"ש' — אז זה לא קרה. אני לא מכוון להיות טהור וגם מתנגד למוזיקה האמונית שמנסה להיות טהורה, עם השתפכויות ווידויים. בעיניי דווקא מוזיקאי דתי מאמין צריך לשיר על סקס וחייזרים, כי המתנה שדתיות מעניקה לך היא דמיון — ואלה הדברים שבוערים בי".
לוי מספר שהוריו עודדו ותמכו בו תמיד והם מגיעים להופעות. "אני מאוד אוהב אותם וקרוב אליהם, הולך לארוחות שישי, והם הכשירו את המטבח בשבילי בשני בתים. שניהם יוצרים מדהימים ואני מאוד אוהב ועוקב אחרי כל דבר שהם עושים. אני מרגיש שאני אוהב כל יצירה שלהם יותר מהקודמת".
איזו יצירה שלהם אתה הכי אוהב?
"אצל אבא 'הנערים', אני חושב שיש שם הרבה הומור ולא לגמרי עומדים על זה, וגם רב־קוליות מאוד יפה, ואני מאוד אוהב גם את 'מקוללים' (שהוא השתתף בפרק האחרון שלה — מנ"ש). זאת סדרה על השאלה הגדולה באמנות עד כמה אתה יכול להיכנס לתוך המנהרה הזאת או שאתה צריך להיות בקשר עם העולם. אצל אמא אני הכי אוהב את הספר הראשון 'נערתו'. זה ספר רוקנרול ואני עף עליו. אני חושב שהוא הכי נוגע במציאות חיי".
