"על הספקטרום": ייצוג לא הולם של הגרסה האמריקאית
"על הספקטרום": ייצוג לא הולם של הגרסה האמריקאית
הגרסה האמריקאית ל"על הספקטרום" הישראלית מרגשת, אך אינה מתמקדת בשחקנים האוטיסטים
בשלב מסוים בסדרה "מנקודת מבטנו", הגרסה האמריקאית של "על הספקטרום", שעלתה בסוף השבוע בשירות הסטרימינג אמזון, ג'ק צופה ביוטיוב ב"פרסומות שעושות מניפולציות רגשיות", כדי לדעת מתי צריך לבכות במקומות הנכונים. הוא צעיר המצוי על הרצף האוטיסטי, שחי בדירה אחת עם שני צעירים אחרים, ויולט והאריסון, שכמוהו נמצאים על הספקטרום. מוזר שהזדקק לסרטונים אלה כשכל שהיה צריך לעשות כדי להתרגש, היה לצפות בשמונת פרקי הסדרה החדשה הזאת. לא שהיא מניפולטיבית (אף שאפשר היה לוותר על "הללויה" של לאונרד כהן, בינינו), אבל היא מאוד מרגשת. לאורך כל העונה הראשונה צפיתי בה עם דמעות בעיניים.
זה לא מפתיע. את הגרסה האמריקאית לסדרה הישראלית של דנה אידיסיס ויובל שפרמן יצר ג'ייסון קייטימס, היוצר של "אורות ליל שישי" הנהדרת ו"הורים במשרה מלאה" היעילה. יש לו ניסיון רב בהצגת צעירים על המסך, וגם צעירים על הרצף. ב"הורים במשרה מלאה" היה ילד על הרצף, מקס, שגדל להיות נער, והיה מבוסס על חוויותיו של היוצר מבנו שלו במציאות.
הגיבורים, כמו במקור, הם שני בנים ובת - האריסון, ג'ק וויולט. מגלמים אותם שלושה שחקנים שהם אוטיסטים בעצמם - ריק גלאסמן, אלברט רוטקי וסו אן פיין. ההחלטה ללהק אותם בתפקיד נובעת אולי מהרצון לייצוג הולם, כמו שנדרש היום בהוליווד, ואולי מטעמים של אותנטיות. כל אחד מהם מציג פן וקושי אחר שנובעים ממצבם. ויולט רוצה חבר "נורמלי". היא לא מבינה מספיק טוב את כללי ההתנהגות, ומוצאת את עצמה במקומות של השפלה ועלבון, שעלולים להתפתח למשהו מסוכן יותר; האריסון לא מסוגל לצאת מהבית וסובל מבדידות; לג'ק יש אספרגר, כך מסביר אביו, מה שהופך אותו לכן מדי, בסגנון שלדון מ"המפץ הגדול", אבל לא מצחיק. כשהוא משחק קלפים עם חבריו של אביו, זה משעשע; כשהוא אומר לבוס שלו שהוא מטומטם, זה מביא לפיטוריו.
ההחלטה ללהק שחקנים על הרצף מכתיבה את זה שהם יהיו פחות מוכרים, כשלצדם, בתפקידי לוויין, שחקנים ידועים ומוכרים, מוסיפה לעניין בעייתי יותר שיש עם הסדרה ממילא: "מנקודת מבטנו", ובאנגלית As We See It , מעלה את השאלה של מי נקודת המבט? מן הסתם, הסדרה מנסה להציג התבוננות אלטרנטיבית של אנשים שהם לרוב נטולי ייצוג אותנטי. אבל התחושה היא שבגרסה האמריקאית מי שמעוררים הזדהות, מי שהסיפורים שלהם יותר דרמטיים ורומנטיים, הן בגלל שמגלמים אותם שחקנים מפורסמים — הם המטפלים והסובבים את הדמויות הראשיות.
כך התחושה שהסדרה היא בעצם יותר על "הנורמלים", כפי שוויולט מגדירה זאת, מאשר על הגיבורים שעל הספקטרום, מתגבשת כמו קריסטל צלול, כאשר ממש בסוף הסדרה (זה לא ספוילר, אבל המקפידים מאוד יכולים לדלג כאן), אומר אביו של ג'ק שההתמודדות עם ילדים וקרובי משפחה כאלה "הופכים אותנו לאנשים יותר טובים". כלומר, "נקודת מבטנו" היא שוב נקודת המבט של מי שאינו חריג בשום צורה. ברור שההתמודדות שלהם קשה, ואין כאן זלזול בכך, אבל מגיע לגיבורי הסדרה קצת יותר מאשר להיות מנועים עלילתיים או מקורות להשראה של אלה שמטפלים בהם.
