בכלל לא שולי: להיט הקיץ שממלא אולמות
בכלל לא שולי: להיט הקיץ שממלא אולמות
עם 800 אלף צופים בתוך חודש בלבד הפכה קומדיית ההרפתקאות הנמוכה "לשחרר את שולי" של שלישיית "מה קשור” להרבה יותר מעוד להיט קיץ מצליח. איך דווקא הסרט הזה עושה פה היסטוריה שלא נראתה בבתי הקולנוע מאז שנות השמונים, כיצד ההצלחה שלו קשורה לעלייה של טראמפ באמריקה, ולמה אם אתם מעל גיל 30, סביר שבכלל לא שמעתם עליו
מפיקי הסרט ״לשחרר את שולי״ פרסמו בשבוע שעבר את הנתון המרשים שהסרט מכר כבר 800 אלף כרטיסים, אחר חודש בבתי הקולנוע. מכיוון שהסרט עדיין ממלא אולמות ומשובץ השבוע ל־16 הקרנות יומיות (!) בסינמה סיטי גלילות וכעשר הקרנות יומיות בכל אחד משאר סניפי רשת סינמה סיטי, ובהנחה שהסרט יישאר בבתי הקולנוע לפחות עד סוף חופשת סוכות (עוד חודש וחצי), ובהנחה שלא יהיו סגר והגבלות - יש סיכוי שסרטה של שלישיית ״מה קשור״, בבימויו של בן בכר, יהיה הסרט הישראלי הראשון שיתקרב מאוד, ואולי אף יחצה, את קו מיליון הכרטיסים בקופות, קו שלא נחצה מאז ״אסקימו לימון״ ב־1978.
שנים אמרו לנו אנשי תעשיית הקולנוע המקומית שאין סיכוי שסרט ישראלי יעשה מספרים כאלה אחרי 1980, ועליית ספריות הווידיאו, כי הטלוויזיה הרב־ערוצית מהווה תחרות ליציאה לקולנוע ויש פיראטיות ומה שהקהל מחפש בקולנוע הוא כבר מקבל בבית. והנה, זה קורה. אלא שאם אתם מעל גיל 30, יש סיכוי שבכלל לא שמעתם על הסרט.
3 צפייה בגלריה
שלישיית מה קשור ב"לשחרר את שולי". הפקה מושקעת ובימוי אנרגטי אם רק היו טורחים לכתוב בדיחות ולא רק גניחות ונהמות
(צילום: אייל רפאלוב)
״לשחרר את שולי״, שצולם ב־2019 והיה אמור לצאת בקיץ 2020 לפני שנדחה בשנה בגלל הקורונה, נולד שובר קופות. ראיתי את הסרט בהקרנה המסחרית הראשונה שלו בקולנוע רב חן 1 בתל אביב כשמסביבי אולם מלא בקהל הומוגני למדי של גברים צעירים בסביבות גיל צבא שגרם לי לתהות: מה הביא אותם לקולנוע? אם היה קמפיין פרסומי, הוא עבר לי מעל הראש ומתחת לרדאר. אם מדובר בקהל מעריצי ״מה קשור״, לא ידעתי שיש כל כך הרבה מהם. אבל הם היו שם כבר מהערב הראשון, צחקו כהוגן, ולא הפסיקו לבוא עוד ועוד. בשבועות האחרונים, כך סיפרו לי אנשים שהיו בקולנוע, הקהל באולמות כבר עבר לקבוצות גיל צעירות בהרבה, של תלמידי בית ספר יסודי. כך או כך, ״לשחרר את שולי״ מכיל את המרכיב האחד והיחיד שהופך סרט ישראלי לשלאגר: הוא מצחיק את הקהל שלו.
הארכיונים מלאים בביקורות קולנוע של מבקרים שישבו חמוצים מול סרט, לא נהנו ממנו, קטלו אותו, ואז הטקסט הפך למוצג מספר אחת לקריאה אירונית בדיעבדית בביקורות קולנוע שמפספסות את הסרטים שאחר כך הופכים ללהיטים. לצערי, כמי שמחבב מאוד את השלאגרים הישראליים של שנות השבעים ומרבה להגן עליהם מפני מבקרים נטולי חוש הומור, כמעט שום דבר ב״לשחרר את שולי״ לא הצחיק אותי, אבל הבנתי שהגעתי לגיל שבו פער הדורות משחק לרעתי.
תגובות הקהל היו מעניינות יותר מהסיטואציות המעט מביכות שהתנגנו על המסך.
ב־1968 תיאר זאב רב־נוף, מבקר הקולנוע של ״דבר״, את ההצלחה המסחרית של ״השכונה שלנו״, סרטו העממי של אורי זהר בכיכובה של שלישיית ״הגשש החיוור״, בתואר ״חלטורה״. ובכן, ״לשחרר את שולי״ איננו חלטורה. אם יש דבר אחד שאפשר לומר לזכות הסרט, הוא שמדובר בהפקה נאה, שעושה שימוש מקסימלי באתרי הצילום בקולומביה שמעניקים לסרט מידה מסוימת של אקזוטיות וראווה. הצילום היפה של לאל אוטניק (שזהו שובר הקופות השני שהוא מצלם, אחרי ״מחילה״ של גיא עמיר וחנן סביון) משרת את הבימוי האנרגטי של בן בכר (״הלהקה האחרונה בלבנון״) והסרט מספק קצב מסחרר של שלוש בדיחות לדקה, אם מישהו רק היה טורח לשבת ולכתוב בדיחות ולא רק גניחות ונהמות.
3 צפייה בגלריה
750 אלף צופים ב ב"ניפגש בסיבוב". מתיחות של יהודה בארקן
(צילום: באדיבות YES ערוץ הסרטים הישראלי)
800 אלף הכרטיסים שנמכרו - ואנחנו מאמינים למפיצים שהנתון שהם מפרסמים הוא אמיתי, וכמובן נחכה בסבלנות להצליב אותו מול הנתון הרשמי שיגיע ממשרד התרבות ומהתאחדות בתי הקולנוע בהמשך השנה - הופכים את ״לשחרר את שולי״ ללהיט הישראלי הכי גדול שהיה כאן מאז 1986. 750 אלף הכרטיסים שמכר ״ניפגש בסיבוב״, סרט המתיחות של יהודה בארקן, ו־750 אלף הכרטיסים שמכר ״ישראלים מצחיקים״, סרט המתיחות של בועז דוידזון וצבי שיסל מ־1978, הם ייצוג מדויק לסוג ההומור של ״לשחרר את שולי״: ישראלים עושים בלגן בחו״ל ומתנהגים בחוצפה, מבלי שהם מתחשבים בפרוטוקול ההתנהגות של בני המדינה המארחת. הישראלים שלא הייתם רוצים שיהיו לידכם במטוס או במלון ההכל־כלול שהזמנתם בחו״ל, הם כוכבי הלהיט הישראלי הכי גדול של 35 השנים האחרונות.
עלילת הסרט, שנשמעת כמו מיזוג בין ״רעם טרופי״ של בן סטילר ל״גבעת חלפון אינה עונה״ של אסי דיין - משגרת את שלושת חברי ״מה קשור״, המאופרים ומחרחרים כמו בני 50 פלוס, להציל את בנו של אחד מהם, שנחטף בעת טיול שלו בקולומביה. זו דרך אחת להסביר את הצלחת הסרט דווקא כעת: כל המשוחררים הטריים מהצבא שרואים את הקורונה מחבלת בטיול אחרי הצבא שלהם, הפכו את הסרט לחוויית המילואים. במקום לשבת בבית חב״ד באיזה חור בדרום אמריקה ולראות ביחד את ״מבצע סבתא״ בדי.וי.די, הם נשארים בסינמה סיטי ורואים איזה חור בדרום אמריקה על המסך, ואת בני דמותם, שמתנהגים בישראליות מופרזת במקום שבו זה הכי פחות מתאים. ההומור, בהתאמה, מיושן להחריד עם בדיחות זולות, צפויות ופשוטות על נשים, עדות, סמים וקיא. בגלל שהשלישייה מגלמת שלושה תימנים — ציון ברוך הוא הגיבור, בצלאל, שאליו מצטרפים גיסו וחברו - את פניו של שלום מיכאלשווילי איפרו בצבע חום, כדי שייראה תימני. זה מה שמעלה לזיכרון את ״רעם טרופי״, סרט שעושה שימוש חצוף וחתרני בבלאקפייס, הנוהל המיושן, הגזעני והפסול של איפור שחקנים לבנים שייראו כשחורים.
״רעם טרופי״ עשה זאת מתוך מודעות ועיסוק בייצוגים קולנועיים בסרט סאטירי. ״לשחרר את שולי״ לא. אבל מצד שני, אל מול התחושה הלא נוחה שבכל העולם שימוש בבלאקפייס הוא דבר שכבר לא ראוי לעשות, בישראל לא התקיים דיון אמיתי בסוגיה הזאת. וכך, אנחנו בתקשורת מיישרים קו עם שיח אנטי־גזעני אמריקאי, אבל הקהל - במאות אלפיו, אומר בגלוי: אין לנו שום בעיה עם זה, לא עם דימויים גזעניים, לא עם בדיחות על תימנים ולא עם הומור סקסיסטי. ואולי זה בדיוק מה שכל כך מצחיק אותם.
אולי ״לשחרר את שולי״ מצליח בדיוק מאותה סיבה שדונלד טראמפ נהיה נשיא: בעוד התקשורת מצטמררת משימוש חסר רגישות בשפה וייצוגים, יש קהל לא קטן שלא רק חי בשלום עם חוסר רגישות, אלא מוצא את זה מצחיק במיוחד כשיש מי שמעז לצחוק על מה שהעולם הפוליטיקלי־קורקטי כבר לא מרשה לצחוק עליו. מושאי הבדיחות הם כמובן אלה שממילא מפלים נגדם, אבל עבור הקהל זה סתם בדיחות, לא צריכים להיות כבדים. יש להניח - ועלעול בפייסבוק מאשש את זה - שלא כל 800 אלף הצופים נהנו מהסרט, אבל אלה שכן, עשו עבודה טובה בשיגור חבריהם לקולנוע כדי להמשיך את כדור השלג בקופות. עם 800 אלף צופים יהיה קשה להאמין שלא מתקיים ברגעים אלה דיון מרופד במזומנים על הפקתו המהירה של סרט המשך. יוצרי הסרט צריכים לעשות את זה ממש מהר, לפני שהצופים שלהם יתבגרו, יעברו את גיל 30, ולא יבינו מה מצחיק.
