"התופת נכנסה לסדנה, אבל היא איפשרה גם שקט"
חודשיים לפני המלחמה עברו האמנים המצליחים והזוג בחיים אביטל כנעני ואבישי פלטק להתגורר עם שני ילדיהם בקיבוץ כברי מול לבנון. ב־7 באוקטובר הם היו משוכנעים שתכף חזבאללה נכנס אליהם הביתה, ובכל זאת הם המשיכו ליצור משם ומעוד שישה חללי עבודה שונים ברחבי הארץ. התוצאה היא שתי תערוכות יחיד מרהיבות שנפתחו כעת. "אולי זו התשובה לקטסטרופה שנפלנו לתוכה. מהדבר הזה נוצר בעולם גם יופי ונחמה"
זוג האמנים אביטל כנעני ואבישי פלטק החליפו שלושה בתים ולא פחות משישה חללי עבודה שונים בשנתיים וחצי האחרונות. מסע הטלטלות הארוך שלהם עם שני ילדיהם כלל סטודיואים זמניים בתל אביב, שהות ארעית בהרי ירושלים ונסיעות הלוך ושוב לביתם ולסטודיו ששלהם בקיבוץ כברי בצפון המופגז. המסע הזה מסתיים כעת בשתי תערוכות יחיד נפרדות שנפתחו בשבוע שעבר בגלריה מאיה בתל אביב. כנעני ופלטק הציגו כבר בעשרות תערוכות במוזיאונים ובגלריות בארץ וזכו בפרסים רבים, עתה הם מציגים זה ליד זה את מה שהם מגדירים ״קפסולות נפרדות, אבל כאלו שאפשר לראות בהן קשר״.
אבישי פלטק, בן 49, יליד קיבוץ נחשונים, בוגר בצלאל, למד גם בבית הספר הגבוה לאמנות סנט מרטין בלונדון ובתוכנית ללימודי המשך באמנות של המדרשה. כיום הוא מרצה בשנקר, וצייר ורסטילי מאוד. בשנים האחרונות ציוריו ריאליסטיים ומתמקדים בנופי הארץ מבעד לתנאים לא שגרתיים, כמו דרך גשם או בתאורה לילית. בתערוכה החדשה ״מזרח תיכון חדש לאללה״ (אוצרת: הדסה כהן) הוא מציג סדרת ציורי שמן גדולים ודשנים, ובהם דימויים של שיחי צבר פרועים, נבולים וחולים בכנימה המחסלת את הצמח בשנים האחרונות בארץ — עבודות עם ממד פוליטי מובהק.
2 צפייה בגלריה
ציורי הצבר של אבישי פלטק. סמל היליד הישראלי והעמידות הפלסטינית גוסס עכשיו
(צילום: דניאל חנוך)
אביטל כנעני, בת 46, בוגרת המדרשה לאמנות ולימודי התואר השני בבצלאל, היא מרצה לאמנות במדרשה ומורה בתיכון תלמה ילין לאמנויות. כנעני היא אמנית תחריט מוכרת שפיתחה לאורך השנים שפה צורנית שמזוהה איתה, ובה צורות מופשטות דמויות עלים, סירות או ציפורים. תערוכתה ״קפל במים״ היא מיצב שבו תלויים באוויר תחריטיה גדולי הממדים, עם דימויים כחולים ומימיים של עולם צף.
הריאיון איתם נערך אומנם בסטודיו רחב הידיים שלהם בתל אביב שעליו הם מתעקשים לשמור, שכן הוא משמש גם כבית ספר לציור שפלטק ייסד. אבל את תחריטיה יצרה כנעני גם בסדנת ההדפס הידועה בכברי, לעתים תוך כדי תנאי מלחמה תחת אש וסכנה. אכן, הקשר של כנעני לכברי, שאליו עברו בני הזוג ושני ילדיהם בעיתוי האומלל של אוגוסט 2023, לא מקרי. כנעני היא ילידת הקיבוץ, ודור שלישי למשפחת אמנים ידועה מכברי. סבה הוא יחיאל שמי, מגדולי ומשפיעי הפסלים בישראל, ואמה היא האמנית והכוריאוגרפית יעל כנעני. גם אחותה הבכורה, ד״ר עפרי כנעני, היא אמנית רב־תחומית ומרצה לאמנות.
"המלחמה ערערה הכל"
כמו רבים מתושבי הצפון, גם כעת עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש פלטק וכנעני עדיין מצויים בתנועה ובניסיונות התארגנות ארעיים כשהם נעים ונדים עם ילדיהם הקטנים ללא מסגרות וללא ביטחון, מנסים לעבוד, ליצור ולשמור על השפיות. "החיים של אביטל ושלי היו ועדיין כרוכים במלחמה", אומר פלטק, "חווינו מציאות שונה מאוד מרוב האזורים בארץ. היינו בכברי ב־7 באוקטובר, ולא הבנתי איך מלבנון לא באים ישר אלינו. הייתי בטוח שזה יקרה גם לנו. לאורך המלחמה היינו בכברי קו הראשון מול חזבאללה וראינו הכל — את תמרות העשן בלבנון, מסוקים ומטוסי קרב, ושמענו את התותחים שלנו יורים מאחורינו ברעש בלתי אפשרי, לאורך כל התקופה. הילדים שלנו עושים היום קולות של אזעקות וטילים, לא חיקויים של חיות. המעברים בין תל אביב, הבית בהרי ירושלים שבו שהינו וכמובן כברי היו הזויים, כי כשאנחנו יושבים פה בסטודיו, אנחנו לא יכולים להבין מה קורה בבית".
את התערוכות הם יצרו תוך כדי המלחמה ובמקומות שונים. "לפעמים יוצא לי לצייר בבית בחדר של הילד, או על הגג, וגם פה בסטודיו בדרום תל אביב", מתאר פלטק. "לאביטל היתה השנה שהות רזידנסי בבצלאל בתל אביב, אבל חלק מהעבודות שלה נעשו גם בסטודיו בכברי וכמובן בסדנת ההדפס הידועה בקיבוץ".
את ההחלטה לעבור לכברי קיבלו לפני כמה שנים. "אני חייתי 20 שנה בדרום תל אביב", מתאר פלטק, "לעתים ממש כאן בסטודיו שבו הקמתי בית ספר לציור. המשכתי לבוא לפה וללמד ולישון פה לילה בשבוע, ובעצם לחיות חיים כפולים. זמן קצר אחרי שהכרנו אביטל כבר היתה בהיריון, והחלטנו שאנחנו ממש בשלים לצאת מהעיר הגדולה, לכן חשבנו שנעבור לגור באזור שבו אביטל נולדה וגדלה. שנינו רצינו טבע, כי שנינו גדלנו ככה, ואז חודשיים לפני המלחמה, באוגוסט 2023, עברנו לכברי. רק שהמלחמה ערערה הכל. אביטל תמיד חששה לצאת מתל אביב שהיא מרכז האמנות והתרבות של ישראל. היום אתה רואה מעט אמנים שעובדי מחוץ לתל אביב. זה לא כמו בתקופה של יחיאל שמי, סבא של אביטל. כיום אף אחד כבר לא מגיע לכברי שהיתה מרכז תרבותי אזורי, עם סדנת ההדפס הכי ותיקה בארץ. בתקופת המלחמה אף אחד לא הסתובב בכברי סתם בשביל, אלא אם כן אתה בדרך למקלט”.
"פעם חשבו שהצבר שורד הכל"
בעבר התייחס פלטק באופן נוסטלגי ואירוני לנופים ישראליים. כשהוא נשאל אם ציורי הצברים החולים הם המשך לכך, הוא משיב ש"אפשר לראות בעבודות שלי נבואה שהגשימה את עצמה. התחלתי כמובן לעבוד על הציורים הרבה לפני 7 באוקטובר אבל כשעברנו לצפון, ידעתי איכשהו שתהיה מלחמה. הצבר הוא מצד אחד סמל היליד הישראלי ומצד שני הסמל הפלסטיני הלאומי של הסבלנות והחוסן שלהם. אבל בציורים שלי בתערוכה הוא כבר גוסס — מכיוון שבשנים האחרונות הגיעה לארץ הכנימה שמאיימת להכחיד אותו. פעם חשבו שהצבר שורד הכל, אבל כנראה שום דבר לא קבוע.
"אני מטייל המון, ותמיד מספר לאנשים שהצבר נמצא רק 300 שנה בארץ, הוא בכלל מהגר מאמריקה, הוא פולש כמוני בעצם. כשאני מסתכל על הטבע והמרחב כאן, שום דבר לא נראה לי תמים, ובאמנות שלי יש משהו פוליטי שקשור לחקירה של העבר וההווה. בציורים רואים את הצבר בשלב שהוא גוסס ועומד למות, אבל בו־זמנית כשהוא בשיא אונו, מלא פרי ועסיס, ונוצרות בו כל מיני מוטציות של צורות. בהתחלה אומנם ציירתי את הצברים באזור ירושלים מהסתכלות ישירה בטבע, אבל עכשיו אני מצייר בסטודיו מין מגדל של צברים מהדמיון, ומשם מתחיל לצאת להמצאות, ולחפש בצבר צורות כמו שמסתכלים בעננים. הם מצוירים בממד של פנטזיה, וגם האור בציורים הוא כזה: נראה כמו זריחה וגם כשקיעה".
גם בתערוכה החדשה שלה, אומרת כנעני, "העבודות, כמו תמיד, נובעות מהטבע ומהגוף שלי — הן בהופעה הפיסולית שלהן והן בתחריטים, שבתערוכה יוצגו כמיצב בחלל, לא תלוים על הקירות. בשונה מאצל אבישי, הן לא נובעות מהתבוננות ישירה. הטבע עובר דרכי ומציע משהו יותר מופשט ומינימליסטי. הסיטואציה של עשיית אמנות תוך כדי מלחמה הביאה אותי לחפש תשובות במקום אחר, לחפש שקט וביטחון, לנסות לצלול מתחת לגל ולחכות שהוא יעבור. הן חלק מסדרה מתמשכת, כחולה ומימית, שבה הגוף כל הזמן במקום הזה של בין מתחת למים למעל המים, בין שקיעה לציפה, כאילו שקוע או מת שם. אולי זו התשובה שלי לקטסטרופה שנפלנו לתוכה. אך גם שמהדבר הזה נוצרים בעולם יופי ונחמה".
איך בכלל יצרת הדפסים, אמנות שמחייבת הקפדה, שיטתיות ובעלי מלאכה, תוך כדי מלחמה?
"ברגע שבסדנת ההדפס בכברי העזו להדליק את האור — אני כבר פתחתי להם את הדלת, ונכנסתי לשם במצב תודעתי של עבודה וחיפוש. בנוסף, ישנה המחויבות לימי עבודה מסודרים בסדנה, כי קובעים מראש עם העובדים, אבל יש גם הידיעה שאתה לא תהיה שם לבד עם עצמך ועם ערוצי החדשות. ברור שהתופת נכנסה פנימה, אבל הסדנה איפשרה גם מקום של שקט, עד שמתחילה הכוריאוגרפיה הזו ביני לבין הדפסים. בשונה מפעמים קודמות הפעם באתי מאוד מתוכננת, ועדיין התחוללו בעבודות שינויים וחיפושים — כמו אחרי הגוונים הכחולים".
שניכם מצליחים לשמור על הפרדה באמנות כי אתם עובדים במדיומים שונים?
"דווקא בבצלאל מה שעשיתי היה בעיקר הדפסי תחריט. אפילו קיבלתי את פרס הרמן שטרוק להדפס", מספר פלטק. "בעבר הייתי מאוד מושקע בתחום התחריט. כמרצה בשנקר אני יכול להעיד שתחום ההדפס מעניין, כי הוא אולי אחד הדברים האחרונים שסטודנטים עוד עושים באופן ידני ולא על גבי מסכים. אבל באופן אישי, מאז 2003 כבר לא עשיתי יותר תחריטים".
מה התחנה הבאה? איפה תגורו ותיצרו עכשיו?
"אומנם בשנתיים האחרונות היה לנו את הבית בכברי, אבל אנחנו לא נשארים שם", אומר פלטק. "החלטנו שאנחנו עוזבים. מצאנו בית בקיבוץ נחשון באזור ירושלים, ליד נווה שלום. זה היה מאוד לא פשוט לספר את זה למשפחה של אביטל".
"החלטנו לעזוב כי הפסקת האש היא כמו דף נייר, זה העובי שלה", מסכמת כנעני.
