הקיוסק האחרון בתל אביב: פרידה מנוף ילדות
הקיוסק האחרון בתל אביב: פרידה מנוף ילדות
עשרות שנים הוא ניצב בצפון הישן של תל אביב, ולפניו השתרכו תורים ארוכים של רוכשי עיתונים, סיגריות וגזוז. כולם קנו בו - תושבים ותיקים, עולים חדשים, פוליטיקאים ומפורסמים. בשבוע שעבר "קיוסק המשפחה" בדיזנגוף פינת נורדאו נסגר סופית וחיליק גורפינקל יצא להיפרד מנוף ילדותו
1974. ילד בן 9 עושה את כל הדרך הארוכה מאוסישקין 60 לנורדאו פינת דיזנגוף, כמה מאות מטרים שנראים לו כמובן כעולם ומלואו, כדי לקנות לסבתו את “לעצטע נייעס” (“ידיעות אחרונות” בתרגום מדויק), העיתון של דוברי היידיש. מה שהילד אינו יודע, ואיך יידע, הוא שהאיש מולו, סלומון פישר, הגיע לכאן רק לפני שנה מארגנטינה.
הוא קנה את הקיוסק בדמי מפתח מזוג פרסים מבוגרים שגם הם בזמנו קנו את המקום מבעליו המקוריים שפתח כאן צריף עץ עוד לפני קום המדינה. ערב ראש השנה 2021. אני עומד בפתח הקיוסק הריק עם ברנרדו, בנם של סלומון וברטה, ואשתו כרמלה. לפני כמה דקות קיבל ברנרדו את הצ'ק מעיריית תל אביב, בעלת הבית המקורית של הנכס, וסגר בפעם האחרונה את הקיוסק הנצחי הזה, שאין תל־אביבי מבוגר דיו שאינו זוכר. במוצאי שבת שעברה נערכה מסיבת פרידה וגם ראש העיר רון חולדאי הגיע לברך. "העיר תל אביב־יפו היא אנשיה", הוא אמר שם, "קיוסק כזה הוא בעצם מתנ"ס שכונתי, אושיה תל־אביבית".
ברנרדו (72) וכרמלה (67) כבר לא ילדים. מזמן היו סוגרים ועכשיו מתאפשר להם בזכות עסקה סבירה עם העירייה, שמתכננת לשווק אותו במכרז. אני עומד איתם ליד הקיוסק ואנחנו מעלים זיכרונות. אני כותב "אנחנו" כי הקיוסק הזה הוא חלק מנוף ילדותי, מנופה של תל אביב.
"הקיוסק הראשון היה מעץ והיה צמוד לכביש, לא כמו עכשיו באמצע השדרה. יום אחד בא קו 5 מעבר לסיבוב ונכנס לתוך הקיוסק ופירק אותו. התנאי של העירייה לבנייה מחדש היה להעביר אותו למרכז השדרה ולבנות מבטון. בשנים הראשונות לא היו סורגים כמו עכשיו. רק ויטרינות מזכוכית. אבל אז התחילו לפרוץ. בשביל סיגריות. ופלייבוי. והאסלר. אז שמנו סורגים".
היו דברים מפחידים יותר מפריצות?
"יום אחד נכנס מישהו ב־12 בלילה ורצה את כל הסיגריות והכסף. הברחתי אותו עם נבוט", מראה לי ברנרדו את הנבוט שכבר מוטל בין הפחים בלי יותר מדי סנטימנטים. היה לו גם סכין בקיוסק. "של קצין סורי ממלחמת יום כיפור", הוא מספר.
"במלחמת המפרץ כשהתחילו הטילים, הרחובות היו ריקים. התקשרנו לכל הספקים שלנו, של העיתונים, שיביאו סחורה. אחרי שעה הגיעה משאית, החלק האחורי התרומם וערימה ענקית של עיתונים נשפכה על המדרכה. עמדנו כל המשפחה כמה שעות לסדר אותם. התור הגיע עד פינת סוקולוב, בלוק אחד למטה בשדרה. כל השכונה באה להצטייד בעיתונים וסיגריות. בארבע כולם נעלמו. בחמש התחילו שוב הטילים".
אילו עיתונים מכרתם כאן?
"’טיימס’, ‘ניוזוויק’, ‘לה מונד’. וגם כל העיתונים של העולים החדשים. ה’לעצטע נייעס’ של סבתא שלך, והיה אפילו עוד עיתון מתחרה ביידיש, ‘ויאצה נוסטרה’ ברומנית, ‘אוי קלט’ בהונגרית. עיתון בספרדית. הכל. היו כמעט 20 שונים. אבא שלי לא ממש הבדיל בין השפות ולפעמים עשה טעויות באריזה של חלקי העיתון. אבל אף אחד לא התלונן. פעם כל אחד ידע איזה עשר שפות".
עיתונאים ומו”לים, כמו אדם ברוך, עמוס שוקן ורינו צרור, היו פוקדים את הקיוסק באופן קבוע. "שוקן היה בא לבדוק איך הולכים ‘חדשות’ ו’העיר’. היו מתייעצים עם אבא מה הולך יותר טוב".
והיתה פרנסה מעיתונים?
"בטח. זה לא כמו היום. כולם קנו עיתונים. בימי שלישי בערב היה כאן תור של אנשים שבאו לקנות את 'העולם הזה'. בכל שאר העיר יכולת להשיג אותו רק ברביעי בבוקר. אנחנו והתימני מהבוטקה ליד רוול היינו נוסעים לדפוס ליד רחוב המסגר, ורבים מי יקבל את החבילה הראשונה. כשהיינו חוזרים היה כאן תור. צביקה פיק עד היום חייב לאבא שלי זכרונו לברכה 300 שקל על 'העולם הזה''.
"אתה יודע", מרצין לרגע האיש מלא שמחת החיים הזה, "בעיקר עצוב לי שהצעירים של ימינו לא קוראים עיתונים. גם לא ספרים".
מי בא לכאן?
"מי שאתה רוצה. גם ההוא מהשטיחים, שהיה אחר כך חבר כנסת. אברהם שפירא. הוא היה עוצר את האוטו האמריקאי הענק שלו באמצע השדרה. אבל הנהג היה יורד, לא הוא".
אני עומד איתו בתוך הקיוסק הריק ומתאפק לא לבכות. נדמה לי שגם הוא. אשתו מגיעה ואז הילדים והנכדים. כולם עבדו כאן. שמו של הקיוסק, אם לא אמרתי עד עכשיו, מספר הכל.”קיוסק המשפחה”. ובאמת, רק בני משפחה עבדו כאן.
"בגיל 92 אבא היה מאושפז באיכילוב ואמר לרופאים, תגמרו איתי מהר, אני צריך לחזור לקיוסק, אף שכבר מזמן לא באמת עבד אלא רק ישב בחוץ על הקלנועית".
אז אולי זה גם קצת שמח לסגור ולא לחכות עד שיהיה מאוחר מדי.
"כן, לגמרי", מסכימה כרמלה. עושה רושם שברנרדו קצת פחות.
עכשיו מגיע לקוח לקנות לוטו. "סגור?", הוא שואל. "סגור לתמיד", נאנח ברנרדו בחיוך. הלקוח מחבק אותו המום כולו. חלק מהילדות שלי נעלם הרגע ממש מול עיניי. אני יודע שככה זה ובכל זאת זה עצוב. וגם קצת שמח. שיהיה להם, אני מקווה, גם קצת זמן ליהנות מהחיים. אף שנראה שמאוד אהבו את החיים הקשים שלהם בקיוסק. להתראות ברנרדו וכרמלה. ותודה על ה”לעצטע נייעס”. גם בשם סבתא פלה שלי, ז"ל.
