מייסדת בית הספר לקולנוע מנשר: "אמנות צריכה להתריס, למרוד ולעסוק באחר"
מייסדת בית הספר לקולנוע מנשר: "אמנות צריכה להתריס, למרוד ולעסוק באחר"
רונית ידעיה, מייסדת בית הספר לקולנוע ואמנות מנשר, היא גם סופרת שכותבת פרוזה נועזת, מטרידה וגרוטסקית. בקובץ הסיפורים החדש שלה "ואני אעלה באש" היא מתמקדת בנשים ש"הולכות על חבל דק, מיטלטלות בין ניתוק מהחיים וחיבור לחיים"
שחקנית שאושפזה בעבר במחלקה לבריאות הנפש מוזמנת לשחק תפקיד בהצגה שמעלה צוות בית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקב — זו גיבורת הסיפור "מיינדפולנס", שפותח את קובץ הסיפורים טורד המנוחה "ואני אעלה באש" (הוצאת קתרזיס) של רונית ידעיה. עוד במקבץ: סיפור שמתמקד במשפט בין אשה נבגדת ובין הורי המאהבת; זוגיות בין אשה וחתול (שהוא בעצם סיפור על רצח וטשטוש ראיות), וסיפור על עולמה הסוער של אשה שלא יודעת מנוחה. "מאז הפסקתי לצייר והתחלתי לכתוב, אני מנסה להביא קולות אחרים, סגנונות דיבור אחרים", אומרת ידעיה.
ידעיה (70) מוכרת בעיקר כמי שהקימה עם בעלה, הצלם עודד ידעיה, את בית הספר "מנשר" לקולנוע ואמנות, שבו היא משמשת ראש המחלקה ללימודי כתיבה. היא גם אמן של הבמאית קרן ידעיה ("אור") ושל אלה, ופעילה חברתית ופוליטית. הפרוזה שהיא כותבת חריגה בנוף המקומי — נועזת, בוטה, מטרידה, נוגעת בגרוטסקי. היא פרצה לספרות בשנות התשעים עם ספרה "ואקום", ששייך אותה מיד לקבוצת סופרות אקספרימנטליות כמו לאה איני ואורלי קסטל־בלום.
"ואני אעלה באש" הוא ספרה התשיעי, ושמו מרפרר לשירה של דליה רביקוביץ "הבגד", שבו השמלה עולה באש, או שמא זו הדמות עצמה העולה בלהבות. ואכן הדמויות הנשיות בספר בוערות. "הן הולכות על חבל דק, מיטלטלות בין ניתוק מהחיים וחיבור לחיים, בין ויתור על הכל לבין מאבק במציאות, ואי אפשר להכריע במאבק הזה", אומרת ידעיה. "כמו תמונה מזויפת של מציאות אמיתית, הן מנסות לארגן ולסדר ולבחור כדי להחדיר משמעות בכאוס של החיים שלהן. כמובן ההתבוננות שלהן על המציאות היא פגומה, הן מדברות בגוף ראשון אבל זה דיבור שקרני שנעשה מתוך תודעה כוזבת. הקוראים צריכים ללכת בין הטיפות ולהבחין בין נכון ולא נכון, לסדר בעצמם את כל הכאוס הזה".
סגנון הכתיבה שלך קאמפי.
"לגמרי. למדתי בשנות השבעים בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק, וזה מאוד השפיע עליי. הגברים בבית ספרנו היו מגיעים בבגדי ים, נצנצים ואיפור, והבנות צבעו את השיער בשלל צבעים. זו היתה סביבה בכחניאלית, ססגונית, אני הייתי קצת יוצאת דופן — הייתי התלמידה היחידה עם תינוקת".
ידעיה גדלה בשכונת יד אליהו בתל אביב, בבית גולי קניה — שכונה שדייריה היו אנשי אצ"ל ולח"י לשעבר שנשלחו לגלות במחנות מעצר באפריקה. יכול להיות שהרקע הזה טיפח אצלה את ההתבוננות מהצד, את תחושת החריגות, את המודעות ל"אחרות", שמאפיינת לא מעט מהספרים שלה. "כולם בשכונה היו גולים מהאצ"ל ומהלח"י, כולל רוב הנשים שהיו לוחמות במחתרות האלה, וחלק גדול מהם ישבו במאסר עולם עד ששוחררו עם קום המדינה", היא מספרת. "אמא שלי היתה בפלמ"ח במחזור הקצינות הראשון בצבא, אחר כך היא הקצינה מאוד ימינה. אבי היה לוחם אצ"ל, אבל הוא היה פחות קיצוני בעמדותיו, היו לו דעות ליכודניקיות של כבוד והדר ושתי גדות לירדן, הוא היה מנושאי הארון של ז'בוטינסקי. 'ההגנה' הלשינו עליו — תפסו אותו על חם מאמן נשק בבית קברות בתל אביב, וכך הוא גלה לקניה, אריתריאה ואסמר לארבע שנים. הוא לא היה בארץ מגיל 19 עד גיל 23.
"אנחנו הילדים כל הזמן שיחקנו במחתרות בינינו לבין עצמנו, לחצי מהילדים קראו יאיר. הכנסנו גם את מחתרת ניל"י לרפרטואר והיינו מאוד עסוקים בהתנגדות שהיתה. אני הייתי מאוד מודעת למה שקורה בארץ עם האפליה של מפא"י כלפי אנשים שהיו בדעות פוליטיות שונות משלהם. רציתי ללכת לנוער העובד והלומד, כמובן אבא שלי התחלחל, אבל בסופו של דבר הוא היה איש מתון והסכים שאלך לתנועה בתנאי שלא אלבש את החולצה הכחולה".
אביה, דוד שפר, היה ממייסדי בורסת היהלומים, והיא גדלה לתוך המקצוע, ואף הפכה לסוחרת יהלומים לתקופה. בכלל, המסלול המקצועי של ידעיה עבר הרבה תחנות לא שגרתיות; היא עבדה כפועלת ייצור, פועלת ניקיון, מנופאית ומורה. "אבל בורסת היהלומים היא מקום העבודה שהכי אהבתי, ואני עדיין חברת בורסה", היא אומרת. הבורסה נכנסה לכמה מספריה. עלילת ספרה "עור" מתרחשת שם, כך גם ספרה הלפני אחרון "מינימי".
את בן זוגה עודד הכירה עוד לפני הגיוס לצבא. "הלכתי לסרט 'הארורים' בקולנוע ארמון ברמת גן, הוא ישב מאחוריי, חיבבתי מאוד קצינים קרביים, כנפי הצניחה שלו נצצו באור שחזר מהמסך, ואמרתי לזאת שלידי שנמאס לי להתחיל עם גברים. במקרה כשיצאנו יצא שהלכנו בכיוון שלהם, הוא חשב שאני רודפת אחריו. הוא פנה אליי ושאל אם אני רוצה לשתות קפה, הזמנתי אותם אליי הביתה, וזה מה שהיה. אחרי הצבא התחתנתי מהר כי הייתי קצת בהיריון".
וכך נסעו שניהם ללמוד אמנות בניו יורק. "נסענו עם אלפיים דולר, הייתי בחודש שביעי, שכרנו דירה עלובה עם ג'וקים. הוא למד צילום ואני אמנות". העיסוק באמנות הביא אותה גם אל הכתיבה. "שאלתי את עצמי איפה הערך המוסף שלי ככותבת, והבנתי שאני צריכה לכתוב כמו אמנית, להתייחס לחללים, חלל פוזיטיבי, חלל נגטיבי, לכתוב בדימויים פלסטיים ולזכור שאני באה משם. זה לדעתי הייחוד שלי".
את בית הספר לאמנות "מנשר" הקימו בני הזוג ידעיה לפני 18 שנה, ומאז הוא הפך מאז למרכז תרבות. אמנים, סופרים, תסריטאים ובמאים מלמדים בו, והוא זוכה להצלחה. "עודד ואני מנסים לתת ביטוי לתפיסת העולם שלנו, שהאמנות צריכה להתריס, למרוד, לעסוק ב'אחר'. בכל המחלקות יש תלמידים ערבים, חרדים, אתיופים, אוטיסטים, מתמודדי נפש. הם מקבלים כלים ליצור, ויצירה מרפאת".
אם כבר התמרדות, איך עוברת עלייך תקופת המחאה?
"אני מפגינה הארדקור. עודד מפגין כבר 20 שנה נגד הכיבוש בכפרים ליד הגדר, יוצא כל יום שישי וחוטף כדורי גומי. הוא לא רוצה להחזיק את דגל ישראל. אני כן".
מה הולך לדעתך לקרות פה?
"יכול להיות שתהיה פה מהפכה חוקתית וזה תלוי בבית המשפט העליון. נתניהו היה חבר טוב של עודד, הם היו באותו צוות בסיירת מטכ"ל. הכי טוב היה לו היה קופץ על העגלה של הסכמי אברהם, הסכמי השלום עם סעודיה, עומד למשפט גם אם הוא חושב שאינו אשם, מוכיח את צדקתו, נושא בדין, ואז הוא יוכל לבנות את המזרח התיכון לפי איזה חזון שיחפוץ ולהרפות מהממשלה המטורללת שהקים. הוא יכול לצאת משם, לעמוד למשפט ולעשות הסכמי שלום. כדאי שיטפל בעניינים האלה במקום לפלג את העם. בעיניי זה האופק היחיד שלו".
