החשודה שאהבתי: סרט קוריאני עם אמירה נוקבת
החשודה שאהבתי: סרט קוריאני עם אמירה נוקבת
בלש שמתאהב נואשות במושא החקירה שלו עומד במרכז הסרט הקוריאני המפעים "החלטה לעזוב", שנושא אמירה נוקבת גם על היחס בין הצופים למסך
הנה תעלומה: האם הקולנוע הקוריאני מסתורי ומכשף גם עבור הקוריאנים? ועד כמה החידתיות של סרט כמו "החלטה לעזוב" מתעצמת מעצם העובדה שאנחנו צופים בישראל בסרט שמגיע מאסיה וששפתו זרה לנו, כמו גם העובדה שהוא נע על פערי השפה וההבנה של הגיבורים, שאחד מדבר קוריאנית והשנייה מדברת סינית? "החלטה לעזוב" הוא דרמה בלשית שבה הגיבור צריך לפענח כמה מקרי רצח שקורים בזה אחר זה, וממש כמוהו גם הצופים צריכים לפענח יחד איתו את מה שקורה בסרט, ללקט רמזים ולפרש סמלים.
זהו סרטו החדש של פארק צ'אן־ווק, אחד מגדולי במאי הקולנוע של דרום קוריאה. בעבר פארק היה מזוהה עם סרטי נקמה אלימים, אבל בשנים האחרונות סרטיו, שנותרו אפלים, מציגים צד רומנטי יותר, שיש בו משהו נואש וטראגי. סרטיו סמיכים כמו נפט גולמי, אבל אם בתחילה הוא היה מבעיר את הנפט הזה, עתה הוא מניח לצופיו לטבוע בו.
"החלטה לעזוב" הוא פילם נואר. הוא פרפראזה מושלמת לז'אנר האמריקאי, עם סיפור אהבה שבלבו אקט של פשע ואלימות. סרט שעוסק בתשוקה פתאומית, מכלה־כל כמו שריפת יער, שגורמת לגיבור להתאהב באישה שהיא מושא חקירתו כבלש בעוצמה של התנגשות חזיתית במשאית דוהרת. אבל יש גם עומק מתחת לתשוקה, לאלימות וליצרים — עם גישה כמעט סאטירית, שמביטה בעין עקומה וצינית על האופן שבו גברים מאבדים את הראש ואת הלב כשלחייהם נכנסת אישה שהיא חידה גמורה.
זה סיפורו של בלש משטרה בכיר (האי־אל פארק) בעיר בוסאן שנקרא לחקור מקרה מוות של גבר, מטפס צוקים שנפל מראש צוק. האם התאבד או האם לאלמנתו הסינית (טאנג וויי), נכדתו של גיבור מלחמה קוריאני, היה קשר לדבר? צריך לאמץ את האוזן, אבל פערי השפה והתרגום בין הבלש והחשודה הם חלק בלתי נפרד ממכתבי האהבה הלא־מודעים שעוברים ביניהם. הבמאי מתאר את חקירת הפשע כאקט של חיזור. גביית העדות היא הדייט, נטילת דגימת הדנ"א מחלל הפה היא הנשיקה הראשונה, והמעקב של הבלש ממכוניתו אחרי דירת החשודה הוא כמו בילוי הלילה הראשון של הזוג יחד. מצד אחד, זו התבוננות כמעט קלינית על חקירה משטרתית, אבל מצד שני, היא מוצגת באופן חושני, כמעט אירוטי, על שני אנשים שמביטים זה בזה ומנסים לפענח מה קורה בתוך ראשם ולבם ואילו מניפולציות הם עושים זה על זה.
"קונפוציוס אמר: אנשים חכמים אוהבים את הים, אנשים טובים אוהבים את ההר", אומרת החשודה בסינית ומאפשרת למתרגם של גוגל בטלפון שלה לתרגם את דבריה לבלש. היא מוסיפה: "אני לא טובה, אני אוהבת את הים". מאותו רגע הסרט מתפצל בעיצוב שלו לדימויים של ים ודימויים של הרים. ובין שניהם: ערפל. הערפל הוא המוטיב החזותי והמוזיקלי המוביל בו. השיר הקוריאני "ערפל" (פארק סיפר בראיון שאין קוריאני שלא מכיר אותו), מתנגן שוב ושוב, כמעין המנון של האישה, כמעין סירנה שקוראת לגבר להיכנס אל הערפל בעקבותיה. והגבר עובר בחצי הסרט לגור בעיר קטנה יותר, על שפת הים, רחוק מעולם הפשע של בוסאן, קרוב לאשתו שאיתה בילה עד כה רק את סופי השבוע. העיר הזאת אפופה ערפל סמלי, שבו אי אפשר לראות את מה שנמצא ממש מתחת לאפך.
"החלטה לעזוב" זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן, והוא אכן מסחרר בבימוי שלו, שרק הולך ונהיה משוכלל ומוקצן ככל שהסרט נמשך. בימוי שמשתמש במצלמה כדמות שלישית שמספרת סיפור נוסף, שהגיבורים לא רואים אותו. אנחנו רגילים לסרטים שמצולמים מנקודת המבט של הדמויות, אבל זה סרט שמציג שוב ושוב איך נראות הדמויות מנקודת המבט של הטלפון, מצלמת האבטחה, המוניטור והגופה. איך נראה סיפור אהבה מבעד לעין ללא דופק. זה סרט שמבקש מאיתנו ללמוד לקרוא את שפת הקולנוע — זוויות הצילום, בחירות העריכה, החלטות העיצוב, התלבושות והפסקול. כל אלמנט הוא רמז בסרט משכר ביופיו, וירטואוזי בעשייתו, כביר בעוצמתו הטראגית והרומנטית שמבהיר מהר מאוד את תפיסתו המלודרמטית: כשזה מגיע לאהבה יש רק שתי אפשרויות: ליפול או לטבוע.
זה הסרט השלישי בשבועות האחרונים שמקבל כאן את הציון הנדיר של חמישה כוכבים, המבטא איכות שלא רק מהנה לצפייה אלא שיש בה גם ממד של וירטואוזיות ועומק והוא עשוי מהחומרים שיכניסו אותו לקלאסיקה (וגם שהוא מאוד לטעמי). "בבילון" ו"טאר המנצחת" קדמו לו, לצדם מוצגים סרטים מצוינים ומעולים לא פחות כמו "רוחות אינשרין" ו"קורסאז'". זו רק עדות לכך כמה התקופה הזאת, בין המועמדויות לאוסקר לטקס עצמו, משופעת בסרטים יוצאי דופן, שראויים לא רק לצפייה אלא גם לחקר.
זה אומר שלמרות כל הטענות שהקולנוע מת, למרות העדויות שהקהל כבר לא מגיע לאולמות ושהתעשייה העולמית נמצאת במשבר — יוצרי הקולנוע מוכיחים שהאמנות הזאת לא מתה בכלל ואפילו לא גוססת, היא חיה ומשגשגת ומגיעה לשיאים מופלאים.
