כנסי כבר לאוטו וניסע: "פרארי" הוא סרט עם המון אגו וזה נראה נהדר
כנסי כבר לאוטו וניסע: "פרארי" הוא סרט עם המון אגו וזה נראה נהדר
למייקל מאן לקח עשור כדי לביים את "פרארי" על יצרן מכוניות היוקרה האיטלקי. התוצאה מיושנת, מלאת טסטוסטרון ולא פוליטקלי קורקט — באופן הכי נהדר שיש
זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל בואו נדבר לרגע בשבחיו של ניכוס תרבותי. בשנים האחרונות זה הפך לא מנומס, אפילו לא מכובד, כשבמאי אמריקאי עוסק בתרבות שאינה שלו, וזה מתפרש על ידי טהרנים כאילו הוא מבצע גזל תרבותי. לכן, כשמייקל מאן האמריקאי־יהודי מביים סרט על איטלקים באיטליה, ועושה זאת עם שחקן ראשי אמריקאי (אדם דרייבר), שחקנית ראשית ספרדייה (פנלופה קרוז) ובשפה האנגלית במבטא איטלקי — נראה כאילו הפרויקט הזה לא מתאים לרגישויות של תקופתנו. כיום כבר לא נוהגים לעשות כך. מצד שני, למראה "פרארי" (שייאמר לזכותו שצולם כמעט כולו באיטליה), ברורה ההבנה שאף אחד אחר חוץ ממאן לא היה יכול לעשות את הסרט הזה ככה, עם כזה שוונג, ולבצע אותו היטב, ולכן עדיף כך מאשר לא בכלל.
הסרט, שמתרחש ב־1957, אומנם נראה מיושן במשחק ובשפה — אבל גם זה עובד לטובתו. זאת נראית כמו הפקה אמריקאית בינלאומית שצולמה ב־1972 והתגלתה רק עכשיו בגנזכים. ובקיצור, אין כאן שום דבר אופנתי ועכשווי בסרט הזה — שיש בו המון אגו, ולא פחות טסטוסטרון מאוקטן — וזה נראה נהדר. מיושן והכל.
מאן — האיש מאחורי "היט", "המקור" ו"אחרון המוהיקנים" — כבר בן 80 וזה הסרט הראשון שהוא מביים זה עשר שנים. והאמת, זה נס שהסרט הזה בכלל יצא אל הפועל. מאן הקדיש את העשור האחרון כדי לקושש משקיעים למימון החלום שלו לביים סרט עלילתי על אנזו פרארי, יצרן מכוניות המרוץ האיטלקי, ובשלב מסוים היה נראה שהפרויקט יתפוגג כמו סרטים רבים אחרים ששומעים עליהם כל כך הרבה שנים. אבל מאן לא ויתר. כמו פרנסיס פורד קופולה, שסיפר על עצמו כשביים סרט על יצרן מכוניות ("טאקר, האיש והחלום"), כך גם מאן הוא האיש והחלום, שמוצא במהנדס המכוניות התחרותי הזה מטאפורה ליוצר שיהיה מוכן להקריב הכל כדי להגשים את חזונו. כמו במאי על סט, כמו גנרל בשדה הקרב, פרארי של מאן הוא אדם שידרוס את כולם וידרוש מנהגיו להקריב את חייהם, כדי שהוא יהיה מספר אחת.
למעשה, ההפקה של "פרארי" כל כך התעכבה והתאחרה ונראתה חסר סיכוי, שכשב־2019 יצא הסרט "פורד נגד פרארי", שביים ג'יימס מנגולד, נראה היה שהוא יהפוך את חלומו של מאן למיותר. אך גם זה לא קרה. "פורד נגד פרארי", שהתרחש בשנות השישים, היה סרט נהדר, אבל הוא הביט בתעשיית המרוצים מנקודת מבט אמריקאית, שבה פורד האמריקאית מנסה להוכיח שהיא לא פחות טובה מפרארי האיטלקית, עם מוניטין האיכות האליטיסטי שלה.
ב"פורד נגד פרארי" התלבט אנזו פרארי למי למכור את החברה שלו כדי להציל אותה מפשיטת רגל: לפורד או לפיאט האיטלקית. ואילו ב"פרארי", ששומר אמונים לנקודת המבט האיטלקית, אנו חוזרים שש שנים אחורה בזמן, ומבינים איך קרה שפרארי בכלל נקלעה לקשיים האלה. שני הסרטים האלה יהיו דאבל פיצ'ר מצוין.
אנזו פרארי של מאן הוא מפלצת אגו פרפקציוניסטית, שמצד אחד מנסה לחסום את רגשותיו בעקבות מות בנו ממחלה, ומצד שני חי חיים מלאי רגש — יחסי שנאה־אהבה יוקדים עם אשתו, המאהבת שלו והנהגים שלו.
אם סרטו של מנגולד היה "פורד נגד פרארי", הרי שלסרט הזה אפשר היה לקרוא "פרארי נגד מזראטי", כי מזראטי האיטלקית היא האנטגוניסטית שניצבת מול הפרוטגוניסט שלנו — שני מפעלי רכב יוקרתיים הממוקמים בטוסקנה, בין ההרים, העמקים והכבישים המפותלים, מהימים לפני שמנהרות נחצבו לתוך ההרים, וכבישים מהירים נסללו כדי ליישר את הטופוגרפיה. בכבישים האלה מתרחשת המערכה המרכזית של הסרט, במהלך מרוץ אלף המיילים, מברשיה לרומא וחזור. הסרט מתמקד בדרכים שבין מודנה לבולוניה, בין המפעל של פרארי למפעל של מזראטי, ועושה שימוש פוטוגני ותיירותי למדי בכבישים ובנופים, אבל גם מבהיל בפיתולים והתהומות, הגשר הצר מאוד בין החיים והמוות שיש במרוצי המכוניות ובחייו של פרארי.
"פרארי" הוא הסרט האמריקאי האחרון שמופץ בישראל ב־2023, והוא מתחבר ל"אופנהיימר", ל"מאסטרו" ול"נפוליאון". כולם ביוגרפיות קולנועיות מאת במאים בעלי שם על אנשים שאפשר לתאר אותם גם כגיבורים וגם כנבלים, כולם מציגים מערכות יחסים מורכבות וטעונות מאוד עם בנות הזוג שלהם, שבדיעבד היו מקור הכוח והמנוע של הישגיהם. ובעיקר, נדמה ש"פרארי", ממש כמו הסרטים הביוגרפיים האחרים מהשנה האחרונה, מתפקד כפורטרט עצמי של הבמאי שלו, שדורש פרפקציוניזם משותפיו ליצירה, חותר ליצירת מופת ולניצחון, לא משנה כמה אנשים ישלמו על החזון הזה בחייהם, ומה יהיה המחיר האנושי והאישי כדי להגיע לשם, העיקר להגיע ליעד.
