אדמה, רוח ואש: עכשיו במוזיאון תל אביב
אדמה, רוח ואש: עכשיו במוזיאון תל אביב
תערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון, שבמשך שנים סודרה על פי תקופות, עוברת מהפכה ומוצגת עתה על פי ארבעת היסודות בטבע. התוצאה מרתקת, מפתיעה וגם מעוררת מחלוקת. "אני מנסה לשנות את השאלה והפריזמה שדרכה אנחנו רואים אמנות", אומרת אוצרת התערוכה, "דמיון חומרי: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון", דלית מתתיהו
רק דלית מתתיהו, אוצרת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב, יכולה לקחת את אוסף האמנות הישראלי, שהיה מסודר עד עתה כרונולוגית בשלושה חללי תצוגת הקבע, לפרוע אותו לחלוטין, ולבנות אותו מחדש על פי תמה חדשה של ארבעת היסודות: אש, אדמה, מים ואוויר.
איזו מחשבה מוזרה ומקורית, המאפשרת להציג בחדר האש זה לצד זה את אבשלום עוקשי, אדם ברג, אלי פטל, משה מטוסובסקי וצבי אלדובי; ובחדר האדמה את משה גת לצד פאטמה שנאן, בלה בריזל ואירית חמו. אלה תצריפים מעוררי מחשבה שנוצרים כשמתייחסים לחומריות, לצבעוניות ולטמפרמנט של העבודה ולא לתקופה שבה נוצרה.
״הרצון היה לחפש פילטר שיאפשר לענות על המון שאלות שאוסף אמור לענות עליהן״, אומרת מתתיהו. ״איך מספרים את הסיפור של האמנות הישראלית, מי נכנס ומי לא, מה עושים עם הקאנון. אוסף זה לא רק מצבור האובייקטים אלא תולדות המחשבה עליהם, של כל האוצרים והאוצרות שהיו לפני. הקולות שלהם קיימים כאן אבל הם מפורשים או עוברים איזושהי פריזמה שהיא עכשיו שלי״.
החלוקה החדשה נשענת על הגותו של הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר שעסק ביסודות: ״מה שהוא בעצם אומר, זה שחומרים פועלים עלינו באיזו דרך״, אומרת מתתיהו. ״הוא בעצם לוקח כל יסוד ועושה לו פסיכואנליזה. פתאום את רואה את הדברים דרך חומריות וצבעוניות ולא מתוך הסיפור הכרונולוגי שהורגלנו לספר״.
החלוקה החדשה אינה פשוטה כפי שהיא נשמעת. אני מנסה לנחש את הסיבה שפסלו היפה של יצחק גולומבק, העשוי קליפת דיקט, מוצג בחלל המשותף לאוויר ומים. ״העבודות הן חלולות, מלאות אוויר״, עונה מתתיהו, “הרעיון שלהן הוא כיסוי של אוויר״.
ולמה מוצבות שם המיטות הקטנות של גדעון גכטמן, שעוסקות במחלה של בנו, יותם?
"זה קשור לנשמה ונשימה".
זו חלוקה מאוד אסוציאטיבית, כמעט פרטית.
"אין ספק שיש פה פרשנות מאוד אישית אבל אני חושבת שבהמון מובנים היא מובהקת. אם הייתי מעמידה אותך מול העבודה הספציפית של גכטמן ושואלת אותך מה לדעתך היסוד הכי מהותי לעבודה הזאת?".
הייתי הולכת על אדמה. אצלי זה מתקשר לאובדן. אני יכולה לחשוב על החזרה לאדמה.
"זה בדיוק המהלך שאני שואפת אליו: התגברות על הייצוג והתגברות על הסיפור. לראות את העבודה. אני מדברת על טמפרמנט, על המזג של העבודה. המזג של העבודה הוא לא האדמה, אלא הריק, האוויר".
אבל החלוקה הזו היא לא מוחלטת, מסייגת מתתיהו. ״גם בטבע היסודות נטמעים זה בזה. האוויר והמים פועלים על האדמה, האש לא יכולה לחיות בלי אוויר, זאת אומרת הדברים פועלים יחד ויתרה מזאת, בכל אמן ובכל אדם יש כמה טמפרמנטים".
לא התחשק לך באותה הזדמנות לפרוע קצת את הסדר והתצוגה בחלל?
"בסוף כל הקמת תערוכה אני אומרת ׳אופס, זו תערוכה׳. וזה משגע אותי. פעם חשבתי שאם הייתי מפזרת פה לכלוך זה היה משנה משהו, אבל זה לא היה משנה כלום.לאמנות יש מספיק כוח כדי להכניס אותנו לתוך עולם בלי לייצר לו תפאורה. יש לי רצון שהתערוכה הזו תתבסס על האמונה באמנות. להחזיר את הכוח של השפה הזאת".
בתערוכה 120 יצירות של 110 אמנים ואמניות, חלקן של אמני עבר שנשכחו כמעט לחלוטין כמו יוסף הלוי, שושנה היימן ונורה ונעמי, "ויהיו תחלופות בכל שנה״, מבטיחה מתתיהו. ״התמה תישאר אבל העבודות יוחלפו. זו לא תערוכה שתעמוד כפי שהיא״.
אחד הדברים שהשתנו לטובה בתצוגת הקבע הוא ייצוג משמעותי יותר ליוצרות: 40 במספר. ״אני שונאת כל כך את הספירות האלה״, אומרת מתתיהו. ״בוודאי שספרתי, אבל לא בבחירה הראשונה ובוודאי שגם חשוב לעשות את זה אבל גם חשוב איך את מתבוננת, דרך אילו עיניים. אם את קוראת עבודה של גבר דרך קריאה נשית, עשית משהו משמעותי. ייצוג הוא לא רק מספרי וכמותי". והחלוקות יכולות להשתנות.
מתתיהו מספרת שבעבר ראתה סרטון שבו לקחו קבוצה גדולה של אנשים שניסו לחלק על ידי שאלות הקשורות לזהות והסדר נותר על כנו: נשים עם נשים, גברים עם גברים וכו'. "ואז כששאלו שאלות מחקר אחרות: 'מי זוכר את החלומות שלו' או 'מי בכה בשבוע האחרון', שאלות שיש בהן משהו אנושי, נוצרו קטגוריות אחרות.
"זה מה שאני מנסה לעשות פה: לשנות את השאלה, את הפריזמה שדרכה אנחנו רואים אמנות, ופתאום אפשר לראות 'דלות החומר' אבל בהקשר של אש ודם והיא יכולה להתיישב עם ציורים של מרים כבסה או של ביאנקה אשל גרשוני. החלוקות הן לא אלה שהתרגלנו אליהן ופתאום היצירות יכולות לחיות יחד בשכנות אחרת".
