הסופרת אסתי ג' חיים על השואה, ההפיכה המשטרית והקשר ביניהן
הסופרת אסתי ג' חיים על השואה, ההפיכה המשטרית והקשר ביניהן
זיכרון השואה ותחושת הפליטות העסיקו תמיד את הסופרת המוערכת אסתי ג' חיים, וכעת היא בודקת את הקשר שלהם למציאות הישראלית העכשווית. "אנשים אומרים לעולם לא עוד, אבל כדי שזה לא יקרה מוכרחים לשמור על מה שיש"
"אם אבא שלי היה חי היום, הוא בטח היה מת רק מזה", אומרת הסופרת אסתי ג' חיים, וב"זה" היא מתכוונת להפיכה המשטרית המתוכננת בידי הממשלה. חיים, דור שני לניצולי שואה, כתבה לא פעם על פליטים ועל חוויית פליטות. בשבועות האחרונים היא מצאה את עצמה כותבת מאמרים על הקשר בין המציאות הישראלית הנוכחית לבין זיכרון השואה.
"אבא שלי הגיע לכאן מהונגריה לא מסיבות ציוניות", היא אומרת, "הוא הרגיש הונגרי, הוא לא היה דתי, וסבל מאנטישמיות עוד לפני המלחמה, אבל הם שרדו את זה, זה היה חלק מההווי של הבנים היהודים נגד הבנים ההונגרים הנוצרים. אבא שלו לחם במלחמת העולם הראשונה וקיבל עיטור כבוד. הם לא תכננו לעזוב את הונגריה, אבל הם הגיעו לכאן לאחר שמשפחתם נרצחה, כפליטים, וזו המהות של מדינת ישראל, לתת מענה לפליטים".
חיים, בת 59, נולדה כאסתר גולדשטיין (ומכאן הג' בשמה) וגדלה בחיפה. היא למדה מחול ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ושיחקה בתיאטראות שונים. ספרה הראשון "רקדנית שחורה בלהקת יחיד" ראה אור ב־1997 וזכה לשבחים בזכות הקול שהעניק לבני הדור השני לשואה. מאז פרסמה עוד חמישה ספרים, וזכתה בפרס ברנר לספרות ב־2014.
בשבילה, זיכרון השואה הוא יומיומי. "גדלתי בצל השואה ובצל תוצאותיה הנפשיות", היא אומרת. "אבא שלי לימד אותי שאסור שהזיכרון הזה יהיה פסיבי. צריך ללמוד ממנו איך להיות אדם, להיות ערים לסבל באשר הוא, ערים לגזענות, אפליה או דיכוי של כל אדם וכל יצור חי. הרי אם לא היו אנשים כאלה גם בתקופה החשוכה ההיא, הוא לא היה ניצל. אבא שלי דיבר על הומניזם, על יחס שוויוני למיעוטים, על לקבל כל אדם לפי מידת הרדיפות והסבל שעבר, ולא לפי דת או שיוך לאומי. אחרת הזיכרון יופקע מידינו לטובת מניפולציות פוליטיות".
מבחינת חיים, השמירה על ישראל דמוקרטית היא עניין קיומי־הישרדותי: "הישרדות היא בגנטיקה שלי", היא אומרת. "אנשים אומרים לעולם לא עוד, אבל כדי שזה לא יקרה מוכרחים לשמור על מה שיש. דמוקרטיות מתות לאט, וזה לא מובן שיש לנו את זה באזור שאנחנו חיים בו, ובמצב הנוכחי לא רק שלא שומרים על מקום המפלט הזה אלא הורסים אותו. ברגע שלא יהיה לנו אותו, לא תהיה הזדמנות שנייה. כל מי שאומר שיעזוב כאן ויחיה בברלין או בפורטוגל — לא יהיה מוגן. כי המקום שמגן על היהודים בעולם זה מדינת ישראל. אם הדבר יישמט תחת רגלינו, וזו בהחלט אפשרות כרגע — במהלך שלושה חודשים העולם מגנה אותנו, ארצות הברית מתנערת, חיזבאללה ואיראן יושבים לנו על הראש, ובתוכנו יש אלימות — זה מתכון לאסון. כל מי שיהודי — לא משנה באיזה מקום — יהיה בסכנה. אנטישמיות יכולה להיות בכל מקום בכל זמן, ניאו־נאצים וארגוני ימין פורחים באירופה ובארצות הברית, אפילו בפינלנד הימין ניצח את המנהיגה הליברלית. בן דודי החרדי חי בברוקלין וכשהוא נכנס למנהטן הוא מסיר מעליו סממנים יהודים. אם לא תהיה לנו את רשת הביטחון הזאת, שום דבר לא יעזור לנו. וצריך לסיים גם את הדיכוי של הפלסטינים. עם שמדכא עם אחר סופו שידכא גם חלקים מתוכו".
חיים מצאה את עצמה בלילות האחרונים יושבת וכותבת מסה על אחים בתנ"ך. למה אחים? בגלל החרדה ממלחמת אחים, ובגלל השימוש הנפוץ לאחרונה בביטוי "אחים אנחנו". התבוננות מהירה בסיפורי המקרא מביאה די מהר למסקנה שאצל אבותינו הקדומים, אחים ואחיות הם עניין מורכב ולפעמים גם נפיץ.
כך היא כותבת במסה: "גורלם של האחים בתנ"ך לא שפר עליהם. שלום ואהבה לא היו בהכרח מנת חלקם, אלא לרוב להפך: קנאה שהובילה לשנאה ולמעשים קיצוניים, תחבולות ורמייה, התעללות וסבל. האחים, וגם האחיות המעטות, תמיד שונים זה מזה תכלית השינוי, ואף הפכים זה לזה... האחים הראשונים בעולם, קין והבל, היו מסוכסכים, שלא לומר עוינים... קין הורג את אחיו. טיעון ה'אחים' לא הועיל, וסיפורם של קין והבל מסתיים באופן טראגי".
"האחים בתנ"ך היו מסוכסכים ועוינים", אומרת חיים, "מקין והבל, דרך יעקב ועשו, יוסף ואחיו, אמנון ותמר, כך שאחים זה לא ערובה לשום דבר. אנחנו גם אחים למחצה של הפלסטינים, יצחק וישמעאל היו אחים למחצה, ומי שהפריד היו דווקא ההורים. אז אם כבר מתייחסים למיתוסים, המיתוס המסוים הזה לא היה נקי אף פעם. הסיבה האמיתית שבגללה עלינו לחיות פה בזהירות גדולה, גם אם חושבים אחרת לגמרי, זה כדי לשמור על הכוח שלנו מבפנים, שהמקום הזה ימשיך להתקיים. יום השואה השנה צריך להיות בסימן למידה מההיסטוריה, לא להיות רק פרו־יהודים אלא פרו־בני אדם. לזכור את יום השואה בלי לזכור את הדברים האלה זה זיכרון ריק.
את מצליחה לכתוב בימים האלה?
"לא ממש. אני באמצע כתיבת רומן, ולא משנה על מה אני כותבת, הנושא הוא בסופו של דבר על פליטות, סוגים שונים של פליטות. סופרים כותבים על בית, אבל הבית הפרטי קשור ישירות לבית הלאומי. גם אבא שלי חי את חייו במשפחה רגילה עד שמנהיגים מטורללים הסיטו את מסלול חייו. החיים לפעמים תלויים בהנהגה מטורללת, ולנו אסור שזה יקרה, כי אין לנו אופציות אחרות".
