השחקנית ליליאן ברטו: "אני רוצה לא להזיע כדי להשיג אהבה"
השחקנית ליליאן ברטו: "אני רוצה לא להזיע כדי להשיג אהבה"
ברטו לא יכולה בלי עבודה ונמצאת עכשיו בחזרות למחזה "הדוקטור". היא היתה רוצה לראות את אביה לפני שנטש אותה, עדיין נוהגת לשיר עם סבתא שלה בת ה־104, חולמת לגור מול גני לוקסמבורג, מעבידה שעות נוספות את מכונת הגלידה שלה, מכורה לאינסטגרם של קייט מידלטון, ופעם היא אולי תעז לעשות ניתוח למתיחת צוואר
איפה אנחנו תופסים אותך?
"יוצאת מצילומים לפוסטר של ההצגה ובדיוק שואלת את עצמי אם יום אחד יהיה לי אומץ לעשות ניתוח למתיחת צוואר או לחלופין להשלים עם מה שיש לי ולא להתבאס כל הזמן".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית. דבר ראשון על הבוקר מיד אחרי צחצוח שיניים. אני קמה מאוד מוקדם ושותה אספרסו ארוך בלי חלב ובלי סוכר, ואחריו עוד שלושה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"רק על יין ועדיף לבן. עם מודי בר־און, עם השחקנית אוליביה קולמן, וגם הייתי שמחה לשבת עם ג'ולייט סטיבנסון שמשחקת עכשיו במחזה 'הדוקטור' בבריטניה את דמותה של פרופ' רות וולף שאני מגלמת בישראל, ולשאול אותה משהו על סצנה 13".
על מה את עובדת עכשיו?
"חזרות בהבימה ל'הדוקטור' הנהדר עם קאסט מופלא בבימוי מירי לזר המהממת. זה עיבוד של רוברט אייק ל'פרופסור ברנהרדי' מאת ארתור שניצלר. אני מאוד לחוצה ומתרגשת לשחק את פרופ' וולף: מנכ"לית ומייסדת מכון לאלצהיימר שעושה פריצת דרך במציאת תרופה למחלה, כשפתאם מתחוללת דרמה גדולה במוסד הרפואי שייסדה, בעקבותיה עושים לה משפט שדה ברשתות החברתיות. הוא נוגע בשאלות של אנטישמיות, מגדר, גזענות והתרבויות החדשות שהוליד האינטרנט".
מה השריטה שלך?
"כשאני מסיימת פרויקט, אני לא מסוגלת לשבת בשקט יותר משבוע בלי להתחיל לתכנן את הדבר הבא. כשבאים אליי חברים אני לא יכולה להפסיק לפתוח בקבוקי יין עד שכולם מתמוטטים, ואני גם לא יכולה להפסיק לראות רילס באינסטגרם של קייט מידלטון".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"יש כמה: חברה אמרה לי לא להזיע על זה שיאהבו אותי כי זה ממילא לא יעזור; בימי האימהות הראשונים לאלכסנדר, אבא שלו חנוך (לוין) אמר לי 'לא מזיזים תינוק מרוצה'; חברתי השחקנית יבגניה דודינה יעצה לי לשתות יותר מים, אני בדרך לממש את זה, כרגע אני הולכת על קפה".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"לאחרונה הגשמתי חלום וקניתי לעצמי במתנה מכונת גלידה שלוקח רק 20 דקות להכין אותה, אז זה הפטיש החדש שלי בשישי. אני מכינה גלידה ובקרוב אצטרך לעבור לצום מיצים".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להיות רואה ואינה נראית אבל בסיטואציה מאוד ספציפית: עם ההורים שלי מהיום שנולדתי עד גיל שנה וחצי. כיוון שאבא שלי נטש אותי כשהייתי תינוקת אז אני נורא סקרנית לראות מה היה שם עד אז: לראות אותו איתי איך הוא היה בתור אבא שלי".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כשאני רואה יצירה שאני לא בהכרח אוהבת ולא רוצה לפגוע, אז אני לא מדייקת. גם ככה זה מקצוע פגיע וחשוך ולפעמים יש דברים חשובים יותר מהאמת. אבל אם אלה יוצרים קרובים אליי, אני אומרת את האמת".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
“אין שאלה בכלל: בן הזוג שלי האדריכל מורן פלמוני".
למה את מתגעגעת?
"הכי לכתפיים של סבא שלי ולעיניים הטובות שלו".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בדירת 20 מטר ליד גני לוקסמבורג בפריז. ככה אני מדמיינת את עצמי. לא צריך יותר מזה".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"את הצורך שלי בנראות. ללמוד איך לחיות מאחורי הקלעים בשלום. כמו לכל שחקן יש לי צורך להיות על במה ושיראו אותי, לפעמים אני חושבת איך אנשים חיים מאחורי הקלעים וטוב להם והם מרוצים מהחיים שלהם ואין להם את המרדף הזה כל הזמן להיות על הבמה".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על הפעמים שהתעצבנתי על הילדים שלי כשהיו קטנים, על כל יום שעובר בלי שהתקשרתי לאמא שלי ולסבתא שלי, ועל כל כף שלישית של גלידה".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"שהילדים שלי עדיין מאפשרים את הקרבה העמוקה בינינו; שיצרתי בקורונה עם אור ישראלי מופע אוטוביוגרפי 'חוצפה שלא תיאמן': ההרגשה לספר לקהל את סיפור חיי ולצחוק עליו שונה מכל דבר שעשיתי על במה; ושהשנה שיחקתי לראשונה בתיאטרון בחו"ל, ב'שרופים' של ואג'די מועאוואד בשאושפיל שטוטגרט. גרתי חודשיים וחצי לבד בחורף בדירה שכורה עם מחבת, כף ושתי צלחות, מלווה בכמה רגע בדידות עמוקים והרבה רגעים של אושר וסיפוק שלעולם לא אשכח. חוויה מיוחדת ופריבילגיה שנחתה עליי באמצע החיים ואחד הדברים המסעירים שעשיתי".
מה מפחיד אותך?
"שלא יאהבו אותי יותר וגם שהעובדה שאני לא אהיה כאן לנצח תעציב את הילדים שלי".
מה עושה אותך מאושרת?
"אני הכי מאושרת בהרבה רגעים לא בהכרח צפויים. האושר יכול להיתקע לי כמו חץ בלב גם בדרך לאכול ביצה קשה, ואני שמחה שיש לי היכולת לעצור לרגע ולהגיד: 'שימי לב, הרגע הרגשת מאושרת וזה לא מובן מאליו'".
מה הכי חסר לך בחיים?
"זיכרונות טובים מהאבא החזק והמגן שאף פעם לא היה לי".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"המשפחה שלי כמובן; העובדה שאני עדיין נכדה, באוגוסט סבתא שלי תהיה בת 104 והיא מתעקשת להישאר עצמאית, וממציאה לעצמה סיבות לשמוח כמו זה שיש לה על השולחן בסלון ספר בדיחות והיא יושבת וקוראת וצוחקת בקול, או פותחת שירון ושרה לעצמה בקול רם. אני מבינה מה זה להעריך את הרגע, והיא ההשראה הכי גדולה בתחום; וגם המנוע הפנימי שלי שלא מפסיק לייצר תשוקה ואהבה לעשייה והתחושה שחוץ מהקמטים בצוואר וההודעות המעצבנות הבלתי פוסקות ממכבי לעשות בדיקות, אני מרגישה שלגיל אין עבורי משמעות שלילית ומדכאת".
איזו תכונה את הכי מעריכה אצל החברים שלך?
"נאמנות. שזאת בדיוק אותה תכונה שאני הכי פחות מעריכה אצל אלה שכבר לא".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
“אינגמר ברגמן ב'תמונות מחיי נישואין', דבורה קידר שהיא אחת הקומיקאיות הגדולות ביותר שהכרתי, המוזיקה שאלכסנדר הבן שלי מלחין, דליה רביקוביץ', נטליה גינצבורג וההצגה 'סירנו דה ברז'ראק' בהפקה הבריטית שביים ג'ימי לויד בכיכובו של ג'יימס מקאבוי. זו חוויה שתישאר בזיכרוני לנצח".
אם לא היית שחקנית מה היית עושה?
"חלק בי היה נשאר אומלל באיזשהו אופן. מורן פעם אמר לי שיש לי בור שאף פעם אי אפשר למלא אותו ואמרתי לו שכשאני שעולה על הבמה הבור מתמלא וכשאני יורדת הוא מתרוקן. אבל, אם לא הייתי שחקנית והיה לי כישרון, הייתי רוצה להיות מדענית ולרפא מחלות חשוכות מרפא, אבל מכיוון שאין לי הכישרון אז אולי הייתי טבחית, אולי מעצבת, וגם בעלת ארמון בצרפת עם מרתף יין ושני חדרי אירוח".
ליליאן ברטו
גיל: 55 • מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: נשואה + 2
• שחקנית תיאטרון וטלוויזיה זוכת פרס התיאטרון על "מלחמה על הבית" ו"תמונות מחיי נישואין". השנה העלתה מופע יחיד אוטוביוגרפי ״חוצפה שלא תיאמן״, משחקת ב״שרופים״ בשטוטגרט ומצויה בחזרות להצגה ֿ״הדוקטור״ שתעלה בהבימה ב־13 באוגוסט
