אהרן שבתאי: "כל ההנהגה היום מורכבת מאנשי האתמול"
אהרן שבתאי: "כל ההנהגה היום מורכבת מאנשי האתמול"
המשורר והמתרגם המוערך מוציא את "רקוויאם", ספר שירים "של אדם זקן" המתבונן על עברו ועל ההווה שלו, וחושף את האנשים האמיתיים מאחורי גיבורי ספרו הנודע של אחיו הבכור, יעקב שבתאי. "זה ה'זיכרון דברים' שלי", אומר מי שגם בגיל 85 ממשיך להיות הילד הפרוע של השירה העברית, חושב שהתקווה שלנו לא תבוא מהפוליטיקאים אלא מהרופאים, המורים ונושאי הכריכים, ומשוכנע שבספרות חייבים לדבר על הכל, גם על אוננות ובית שימוש
כשאהרן שבתאי מוציא ספר שירים חדש זה שמח. שבתאי שמח והקוראים שמחים. המשורר המבריק בן ה־85 היה ונשאר זה שמדבר על הכל בלי עכבות ואומר אמת. השירה שלו עברה הרבה נושאים ונופים, הוא כתב שירה אירוטית, שירת חשק, שירה פוליטית, שירי התבגרות וזקנה. יש בשירים שלו אירוניה, הומור, התרסה, הוא תמיד נחשב לילד הפרוע של השירה, כזה שמשוררים צעירים מתחברים אליו בטבעיות.
כעת יצא לאור ספר שיריו החדש, "רקוויאם" (בהוצאה משותפת של דחק והבה לאור, בעריכת אלעד זרט). מכונסים בו זיכרונות ילדות שעולים דרך שמות האנשים: הוריו, אחיו, קרובי משפחה, חברים, האנשים שליוו את ילדותו. בשיר אחד הוא כותב: "חגורת אבא// מצליפה/ שוב ושוב// על אחורי אהרן".
כמו אודיסאוס בארץ המתים שמשוחח עם אמו וחבריו לנשק ועוד דמויות מיתיות, כך שבתאי מחיה את המתים המיתולוגיים שלו. למעשה, כפי שניסח בעצמו באחרית הדבר: "זה ה’זיכרון דברים’ שלי", ברומזו על הרומן המונומנטלי של אחיו המנוח יעקב שבתאי. "הספר הזה מקביל לסיפורים של אחי ב'הדוד פרץ ממריא' וב'זכרון דברים', כי זה על אותה משפחה, אותם קרובים, אותה מציאות, אפילו למדנו באותו בית ספר, הוא היה גדול ממני בחמש שנים. אצלו יש סיפור על הדוד שמואל, אצלי הדוד שמואל זה הדוד נחמן, שזה שמו האמיתי".
השתמשת בשמות אמיתיים של אנשים?
"השירה אצלי במובן מסוים זה אנטי־שירה, לתפוס את העובדות כשהן נאות, לא מבושלות, לפני שזה נלכד בקלישאות של השירה. אני אוהב לכתוב עובדות מוצקות. ירשנו את השירה הרומנטית, הסימבוליסטית, של לאה גולדברג ושלונסקי, של המשוררים הרוסים והצרפתים, אבל המודרניזם שייך למוצקות של עובדות, אובייקטים, מושגים, אמירות. לרצון להגיד משהו. למשל להגיד 'נתניהו משעמם', כמו שכתבתי באחד השירים. אז גם השמות האמיתיים מדגישים את הכוח של המוצקות. גם בתנ"ך יש רשימות שמיות, גם באודיסאה. כך אני הופך את השיר להיסטוריה, דוד נחמן הופך לעובדה היסטורית כמו בן־גוריון או שרת או נפוליאון. אני מוציא את האנשים האלה שמתו ומכניס אותם להיסטוריה".
הספר הוא כמו אנדרטה ממילים.
"הספר הוא כמו אתר ארכיאולוגי. האנשים מצטרפים ביחד לתמונה של תקופה: תל אביב, רשפון, בית הספר, התנועה. ובזיכרון כולם חיים על אותו מישור, את יושבת מולי, את חיה בתודעה שלי, ודגנית בת זוגי בחדר השני גם היא בתודעה שלי, וגם אבא שלי ואח שלי בתודעה שלי בו־זמנית, כולם אצלי. השמות האלה הם הפאזל של חיי. כמו לכל אחד יש לי נטייה אגוצנטרית מסוימת, אבל בספר הזה אני זה סך כל האנשים האלה. אין לי חיים בלי הגברת מהצרכנייה ששילמתי לה בקופה, או מנקה הרחובות שהוא שכן שלי, או מוכר הקרח שאני יורד לקנות ממנו קרח".
"כוח חייב לבוא עם שכל"
אהרן שבתאי נולד ב־1939 בתל אביב, האמצעי מבין שלושה אחים. הוא גדל במעונות העובדים בתל אביב, ואחר כך עבר לקיבוץ מרחביה. הוא למד תרבות קלאסית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית וקיבל תואר דוקטור בתרבות קלאסית. שבתאי הוא המתרגם המרכזי בארץ של ספרות יוונית עתיקה, עם כ־30 מחזות וספרי שירה ממיטב הקלאסיקה, לרבות "האיליאדה" ו"האודיסיאה".
הוא פרץ את דרכו האמנותית עם הספר "חדר המורים" מ־1966, שם כתב על ילדותו ובית גידולו. לא פעם עלה לכותרות השיח הספרותי, למשל כשפרסם קטעים נועזים ב"הפואמה הביתית" או קטעים מיניים בוטים ב"זיוה". הוא כתב גם שירה פוליטית וייחד ספר למנחם בגין, אבל בשנים האחרונות כתב שירים שעסקו בפגיעה בכפרים ערביים בעקבות בניית גדר ההפרדה.
הוא היה נשוי לקולין ברוצקוס, ונולדו להם שישה ילדים. הוא נישא בשנית לפרופ' טניה ריינהרט, בלשנית, חוקרת ספרות ופעילת שמאל שנפטרה ב־2007. כעת הוא חי בזוגיות עם האמנית פרופ' דגנית שוקן.
בסוף "רקוויאם" מופיע אחד השירים היפים בספר, שנכתב ב־10 באוקטובר 2023:
"את הזוועה/ את האסון הנורא/ את החרפה,/ את שברי הסכלות,/ את טמטומי הדת/ את חשכת העיניים/ את אלימות הייאוש/ לא יתקנו לא קצין,/ לא פצצה, לא מטוס,/ לא עוד דם./ רק תבונת לב תתקן/ רק הרופאה, הרופא, יתקנו,/ יתקן רק המורה הטוב,/ המורה הטובה,/ החובש, ערבי, יהודי,/ יתקנו הנוסע השלו, רוכב האופניים,/ נושא הכריך/ הצועד ברחוב./ פוקח העיניים יתקן/ הדובר בחמלה יתקן/ המקשיב יתקן,/ המשכיל יתקן,/ הממתין וחושב יתקן,/ יתקן המדריך/ בדרכי הנדיבות, החיבה,/ הצייר יתקן,/ המשורר,/ יתקנו תלמידי השלום,/ גנני השלום".
זה שיר נטול ציניות, מלא חמלה.
"היום אנחנו רואים שמלחמה בלי מטרות הומניות ופוליטיות אין לה שום משמעות. השיר הזה מחודש לחודש נראה יותר נכון".
כלומר, נשארו האזרחים. אתה אומר שמשורר צריך לאהוב את ההווה, אבל איך אפשר לאהוב הווה כזה?
"כל ההנהגה היום מורכבת מאנשי האתמול. תפקחו את העיניים, כל העולם אומר לנו שאי אפשר לשלוט על מיליונים, כל עם מתמרד כששולטים עליו. לפעמים כשהאדמה חרוכה לגמרי צריך אסון כדי שיפקח עיניים. סביב המלחמה אני רואה המון אנשים טובים שעוזרים ומתנדבים. יכול להיות שהמכה הזאת תצמיח הנהגה חדשה וכוחות חדשים. גרמניה אחרי המלחמה חטפה והכריחו אותה להשתנות. יפן היתה מיליטריסטית ונאלצה לשנות את אופייה. אנחנו חטפנו עכשיו מכה איומה והעולם מכריח אותנו להשתנות. אם אנחנו לא אידיוטים, נתאים את עצמו ונכבד את הזכויות של הפלסטינים. זה גם האינטרס של ירדן, של מדינות המפרץ, אף אחד לא רוצה פה אסלאם קיצוני. יש כאלה שאומרים 'מהים עד הירדן', אבל בכל זאת חלקים נאורים תומכים בנו ויש לנו כוח. אבל הכוח חייב לבוא עם שכל ותבונת לב, עם חוש מציאות, חמלה, ערכים הומניים. איכות האזרחים נמוכה יותר כי הם מקבלים חינוך גרוע. אבל יש פה צימאון עצום לשינוי”.
בשירים שלך מצד אחד נמצא אתה, שמתייחס להווה וכותב עליו בלי מסכות, ומצד שני נמצאת הנוסטלגיה.
"בספר הראשון שלי, 'חדר המורים', כתבתי על הילדות, ואז ברגע מסוים בא אח שלי יעקב והוא כתב בצורה נפלאה את הספרים שלו על הילדות, והחלטתי שאני עוזב את המבט לעבר. מאז כתבתי תמיד עם בסיס מההווה. גם 'רקוויאם' מתרחש בהווה. כתבתי ספר של אדם זקן, ומה שיפה בו זה שהילד לא עוזב אותו אף פעם. בשנים האחרונות אני באמת כותב על הזקנה. החיים לא שווים אם אין בהם שינויים. אתה לא יכול להיות כל הזמן בן 30".
"היו ערכים שאפשר להתגעגע אליהם"
למרות כל ההווה הזה ספרו של שבתאי קצת לוחץ על כפתור הגעגוע, בעיקר לישראל אחרת. "בכל היסטוריה יש משהו שקשור להתחלות של דברים וגעגועים אידיליים לגן עדן מסוים ששייך לילדות אבל גם לארץ ישראל", אומר שבתאי. "והיו ערכים שאפשר להתגעגע אליהם. למשל אבא שלי עבד בבניין, הייתי הולך לבקר אותו והפועלים שם היו מדברים יידיש — עבודה עברית. אפשר לראות את האתוס של התקופה ההיא ולהגיד שהיה בו משהו יפה של שותפות, סוציאליזם".
אגב געגוע לעבר, שנים רבות לימדת את ספרות יוון העתיקה ותרגמת ממנה. איך הגעת לזה?
"אני מושפע משירת יוון העתיקה, מהפשטות, מהאמירות הישירות. הם לא מתפייטים יותר מדי, קונקרטיים. זה היה המזל שלי. הייתי בקיבוץ, למדתי אצל טוביה ריבנר שהיה חבר של לאה גולדברג. ואז שאפתי להגיע לירושלים ללמוד אצלה. אבל חשבתי מה אלמד בנוסף לשיעורים שלה. לא רציתי ללמוד ספרות עברית, אז החלטתי ללכת להתחלה של הספרות המערבית, הלכתי ללמוד יוונית. היוונית היא קלאסית, ברורה, אובייקטיבית, מושגית. סאפפו אומרת: 'בואי אפרודיטה, תני לי את אהבתי'. הסגנון הזה השפיע עליי. 'חדר מורים' נכתב בהשפעה ישירה של הסיודוס, 'עבודות וימים', שבו הוא מלמד איך לתפור מעיל, איך לחרוש, איך להיות חסכנים, מתי להתחתן. כשהתחלתי לפרסם, השירה העברית היתה מלאת דימויים ומטאפורות ויהודה עמיחי - ופתאום הבאתי קונקרטיות ודידקטיות: שמשורר יכול להיות מורה לאיך לדבר ואיך לחשוב, זה עשה אותי".
לצד זה היית הילד הפרוע והנועז של הספרות.
"השירה היוונית לא היתה נוצרית־יהודית, שם מדברים על הכל. אריסטופנס שתרגמתי אותו, אפילו היום היו מצנזרים אותו. הוא מדבר על סקס בחופשיות עצומה. למדתי ממנו שאפשר לחשוף הכל, לדבר על הכל. גם על חיי המין. הרי קודם לא כתבו שירים כמו שאני כתבתי ב'זיוה', אבל בשירה היוונית זה קיים, סאפפו, או ארכילוכוס שמתאר איך הוא מפתה נערה. שירת יוון היא הבסיס לשירת אירופה, ובתור משורר מודרניסט הושפעתי ממשוררים מודרניים באמריקה, בצרפת, שרצו לחשוף את הדברים ולא להתבייש בהם, כי הם חלק ממה שאני קורא אתוס — מה שחוזר ונשנה בחיי אדם. כן אפשר לדבר גם על אוננות או על בית שימוש".
"אֲנִי אַהֲרֹן / וְיֵשׁ לִי יָדִיד אֶחָד / וְהוּא אַהֲרֹן / אַהֲרֹן יָשָׁר אִתִּי,/ הוּא שׁוֹכֵב עַל יָדִי / וְלֹא עוֹזֵב / הוּא לֹא מוֹסִיף לִי / וְלֹא גּוֹרֵעַ מִמֶּנִּי / אַהֲרֹן וְעוֹד אַהֲרֹן / זֶה אַהֲרֹן / אַהֲרֹן פָּחוֹת אַהֲרֹן / זֶה אַהֲרֹן / כְּשֶׁאַהֲרֹן בּוֹדֵד / בָּא אַהֲרֹן / וּכְשֶׁאַהֲרֹן יָמוּת / יָמוּת גַּם אַהֲרֹן".
