"אני מעדיף לחזור לקרב עוד אלף פעם ולא לחזור לסרוויס"
"אני מעדיף לחזור לקרב עוד אלף פעם ולא לחזור לסרוויס"
אבישי בן ארוש הגשים חלום כשפתח את "לה סיטה", מסעדה קטנה ונפלאה בתל אביב שגם עבדה מצוין. אבל אז פרצה המלחמה ובן ארוש התגייס למילואים ארוכים מאוד בגבול הצפון. אחרי לילה מטלטל שבו איבד את אחד מחייליו, הוא החליט לסגור את המסעדה לתמיד. "אולי נחבטתי כלכלית, אבל אני מעדיף לקבל עוד עשרות חבטות כאלה, ביחס לגודל האירוע שחווינו"
לפני שנה בדיוק פתח אבישי בן ארוש יחד עם שותפים את מסעדת "לה סיטה" בפאתי שוק הכרמל. הם רכשו את "מזנון קובי" הוותיק ששימש בעיקר את נהגי האוטובוס מחניון הכרמלית הסמוך, ופתחו שילוב של ביסטרו דרום־צרפתי עם חמארה מרוקאית. מקום קטן וצנוע עם אוכל נפלא מגובה באירוח ביתי בגובה העיניים, ואיזו אג'נדה קצת קוסמית וקצת סוציאליסטית. מהר מאוד כל תל אביב עמדה בתור. הביקורות היללו (גם אני), והעתיד נראה מבטיח. ואז, ב־7 באוקטובר בתשע בבוקר, יצא בן ארוש למילואים שנמשכו ארבעה חודשים. כבר לקראת סוף אוקטובר הוא הודיע על סגירת המסעדה.
הצפון גרוע כמו עזה
הפגישה שלנו נערכת בבית הקפה שלו “קפה תמתי”, הצמוד ל"לה סיטה", ואחד מבתי הקפה הטובים בעיר. בן ארוש הוא הבעלים של המקום יחד עם מיקי ומירב פרץ שהיו שותפיו גם ב”לה סיטה”. מאז שחזר ממילואים, בן ארוש (32) עובד פה. הרובה שלו מונח מאחורי הבר, רמז עבה לכך שזה עוד לא נגמר. "יש כבר צו נוסף ל־1 ביוני", הוא אומר, "שחררו עכשיו לסוג של התרעננות. לדעתי הם יודעים שזה הולך להימשך עוד המון זמן". הוא יוצא גולני ועושה מילואים באלכסנדרוני, ומשרת בגבול הצפון. "כל מי שבצפון יספר לך על מלחמה קשה, מתישה יותר מהמלחמה בעזה, רעה יותר, ולא פחות מסוכנת. אני סמל של מחלקה, יש תחתיי פקודים, רובם צעירים. בתוך יום הבנו שאנחנו בשדה קרב מטורף. היו לנו אירועים קשים, שנגמרו בחלקם בתוצאות קשות. זה לא קרבות פנים אל פנים אבל הם ניסו לחדור והיינו במארבים".
קראו לך או התנדבת?
"אני פטור ממילואים מבחינה נפשית. אני פוסט־טראומטי מצוק איתן. גם נפצעתי שם פיזית מהפצצה של חיל האוויר. לא קראו לי, באתי, שעתיים לפני כולם. הלכתי כי הבנתי שצריך, אף על פי שמ־2019 לא עשיתי מילואים. ידעתי שהחיילים צריכים אותי. היתה הרגשה של מלחמת יום כיפור — כל מי שבא, שייכנס. הבנתי שזה משהו בסדר גודל שאנחנו לא מכירים. ראיתי שיש חטוף אחד והבנתי שיש לפחות עוד מאה. הייתי במקומות האלה. הבנתי את הגודל שלי ליד המדינה".
כלומר, כולם ביחד צריכים להציל את המדינה?
"לגמרי".
ולא היה רגע שהתחרטת שהלכת?
"לא. מאז שחזרתי, כל מה שבא לי זה לקחת את עצמי ולחזור לשם. לא נעים פה. אין לכם מושג מאיפה חזרנו. צריך להיכנס בראב־ראבאק שלהם, אחרת זה הסוף שלנו. הרצון לחזור לשם שורט. יש לי שריטה".
הפוסט־טראומה באה לבקר אותך בארבעת החודשים שעברו?
"ברור. יותר מזה, גם ניצחתי אותה. היא לא נעלמה, פשוט נראה לי שאני יודע לחיות איתה הרבה יותר טוב. וכן, יש לי סיוטים בלילה. בוודאי. בלילה שבין 20 ל־21 באוקטובר נהרג לי חייל. הוא נחתך לשניים לידי מטיל. היו יכולים להיהרג הרבה יותר חיילים. באותו לילה למדתי על עצמי יותר ממה שלמדתי כל חיי. שם ניצחתי את הפוסט־טראומה. היא לא אוחזת בי לבד יותר. אנחנו אוחזים יד ביד".
"בלילה שבו נהרג לי חייל למדתי על עצמי יותר ממה שלמדתי כל חיי. שם ניצחתי את הפוסט־טראומה. היא לא אוחזת בי לבד יותר. אנחנו אוחזים יד ביד"
מהרגע שיצאת למלחמה, כמה זמן לקח לך להבין שהלכה המסעדה?
"בהתחלה בכלל לא חשבתי על המסעדה, פשוט סגרתי. אבל אחרי הלילה של 20 באוקטובר החלטתי לסגור סופית, ולהעמיד אותה למכירה. מתוך מסע של רכבת הרים הרגשתי שזאת ההחלטה היחידה שעלתה על רכבת רגילה, כי לחשוב שמצב כזה יעבור, ושהוא לא יפגע במדינה ולא ישפיע על הכלכלה, זאת המחשבה הקיצונית. האמת היא שהפרידה מהמסעדה היא לא רק בגלל המלחמה, זה עמוק יותר. אני לא נפרד רק מהמסעדה, אני נפרד ממסעדנות. עשיתי מסע מרתק בתחום הקולינריה, הייתי במקומות מרגשים. אם תשאל אם ההקרבה הזו ללכת לשם ולפגוש את המוות שווה את זה? אענה שכן. אני מעדיף לחזור לקרב עוד אלף פעם ולא לחזור לסרוויס. בעיקר ביחס למה שנהיה מהתחום הזה. לא בשורשו ולא באופיו, אבל במה שנהיה ממנו".
בודד על הגדר
המסעדה הרוויחה בזמן הקצר שפעלה?
"כן. המסעדה היתה בכיוון הנכון. היא היתה יכולה להצליח אפילו יותר, אבל אני מבחינתי עשיתי את הדבר הנכון. המלחמה היתה הטריגר. פתחתי את המסעדה כי הייתי חייב את זה לעצמי. תכננתי לפתוח אותה במקור בפורטוגל שהיא יותר זולה. יש לי דרכון אירופי, וכבר השקעתי שם כסף שירד לטמיון, כי רגע לפני הפתיחה הגיעה הקורונה. נסעתי לשם כי כבר חוויתי ייאוש מתחום המסעדנות פה, ושם גיליתי שמעבר לים אני בודד. אני יודע לארח בעברית, לפלרטט בעברית, לצחוק בעברית. לבשל בעברית. הייתי מצליח שם, אני עדיין מרגיש ככה. חזרתי לארץ והמשכתי להאמין ברומנטיקה של התחום. אבל עכשיו זהו. סגרתי את המסעדה כי אני לא מוכן לבטל את עצמי גם בשביל החלום הכי גדול שלי. מסעדה זו חתונה, אז צריך לוותר על עצמך בשבילה. כל מי שחוזר משדה הקרב, מחפש שוב את האדרנלין הזה. מטבח זה המקום היחיד שבו אפשר למצוא אותו”.
"המסעדה היתה יכולה להצליח אפילו יותר אבל אני מבחינתי עשיתי את הדבר הנכון. סגרתי כי אני לא מוכן לבטל את עצמי גם בשביל החלום הכי גדול שלי"
ובכל זאת, איך הרגשת כששמעת בעודך שם, שלא רק שמסעדות פותחות שוב, לאט לאט הכל נהיה כרגיל וחלק מצליחות שוב, ואפילו בגדול?
"בהתחלה כששמעתי שמסעדות פותחות שוב, כעסתי מאוד. העליתי סטורי שאני בהלם שחזרו לשגרה. חברה טובה כתבה לי בתגובה: 'עשה לי טובה, אל תתחתן עם הרגש הזה עכשיו. זה כוח החיים. הם חזקים יותר מהמוות'. והיא צודקת. הרגש הזה, שלא עבר לי, עושה אותי איש בודד. אני לא כועס על אף אחד, אני מבין וזה בסדר, אבל אני בודד. אני יודע שאני על הגדר כדי שהחיים ימשיכו להתקיים אבל זה קשה. אז אולי נחבטתי כלכלית, אבל אני מעדיף לקבל עוד עשרות חבטות כאלה, ביחס לגודל האירוע שחווינו. נשבר לי הלב מפתיחת המסעדה".
פתיחתה? לא סגירתה?
"פתיחתה. האגו שלי קיבל את כל מה שהוא רצה. רציתי משהו קטן ורומנטי. זה היה קטן, לא רומנטי. פתחתי בשביל לארח, האוכל היה תירוץ. האשמה היא לא באורחים אלא במארחים ב־20 השנים האחרונות. אייל שני כאלה שזורקים אוכל על נייר. אנשים למדו לרצות שתירק להם בפנים. באתי עם חלום לא ריאלי, כבר לא מארחים יותר. אם לא הייתי סוגר כנראה שהייתי נעלם ממנה לאט לאט".
מה תעשה כשתיגמר המלחמה?
"תגיד לי מתי היא נגמרת, אני אגיד לך מה אני אעשה. אני רוצה לעשות משהו שיעזור לאנשים אחרי הצבא ללמוד איך להסתדר בעולם".
אתה ציוני?
"אני אנושי. אני שומר על האנשים שלי, החיילים שלי, ועל המעגל הקרוב לי שניצל מהזוועות שחווינו".
