אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
לגלות יינות בוטיק בגרסה מקומית למרוץ הבוז'ולה, להתאהב בדואט המוזיקלי בין גידי גוב ליהודה פוליקר. המחווה לפילם נואר בסינמטק ת"א ועוד
הופעה
להתאהב בדואט המוזיקלי בין גידי גוב ליהודה פוליקר
אמפי קיסריה מלא עד אפס מקום. גידי גוב ויהודה פוליקר עולים לבמה, מתיישבים ושרים את "איך קוראים לאהבה שלי". אחריו יגיעו "יש אי שם", “פנים אל מול פנים", "דברים שרציתי לומר". זה מקסים, זה הרמוני, זה מרגש. הם מתחממים, הקהל מתחמם, הם קמים והבמה מתמלאת עוד נגנים וזמרות ליווי ויוצא לדרך לקונצרט עם כל השירים המופלאים שלהם מכל השנים וכל ההרכבים, כולל בנזין, דודה וכוורת כמובן, מ"נאחז באוויר", דרך "פרח" ועד "עיניים שלי" ו"אלף כבאים". ראיתי אותם בסיבוב הראשון לפני 30 שנה, אין ספק שהכימיה בין השניים נשארה. מדי פעם הם מפטפטים, מתבלים באנקדוטות בדיוק במינון הנכון, גידי מאלתר כשצריך ואפילו מארגן שירה בציבור קצרצרה. הדיסטורשן עובד מצוין, גוב מתבלט בנמוכים, פוליקר בגבוהים, הבוזוקי מבליח מדי פעם והווידיאו־ארט מקסים. אם אתם מהירי החלטה ותרצו להצטרף למסע המוזיקלי של השניים, בשבת הקרובה הם שוב בקיסריה. אם לא, ב־29 וב־30 באוקטובר יגיעו להיכל התרבות בתל אביב.
מאיה נחום שחל
אירוע
לצאת למסע בעקבות הבלשים של דרור משעני
דרור משעני לקח את ז'אנר הבלש, האהוב עליו כל כך, איזרח אותו בספרות העברית, ועשה ממנו אמנות, ספרות טובה ממש. מאחוריו כבר חמישה ספרי בלשים, ארבעה מתוכם שייכים לסדרה שגיבורה הוא הפקד החולוני אברהם אברהם. הכתיבה של משעני שקטה, עמוקה, מזהה ניואנסים, ורואה ראיית רנטגן את פני החברה הישראלית. וברוח העידן הפוסט־מודרני, לא הכל פשוט בעלילות שלו, לא פותרים כל דבר, וגם כשפותרים, תמיד נשאר איזה ספק, כי לבלשים של משעני יש גם נקודות עיוורון. לאחרונה ראה אור "אמונה", הרביעי בסדרת הבלש אברהם, ובעקבות זאת מקיימים במדיטק חולון אירוע של "תן למילים לעשות בך" המוקדש למשעני. באירוע, שיתקיים בשישי (15.10) בשעה 12:00, ישתתפו גם ערן צור, יהלי סובול, דניאל סלומון, קרני פוסטל, קרן טננבאום, אסף רוט, מוריס כהן, שירה חדד, איילת גונדר גושן, תהילה חכימי ודניאל סולומון.
שירי לב־ארי
יין
לגלות יינות בוטיק בגרסה מקומית למרוץ הבוז'ולה
פסטיבלי יין הפכו בשנים האחרונות לנפוצים ואהובים. המועצה האזורית גזר חוגגת החודש זו הפעם השביעית את פסטיבל "חוויה בכרם". מיטב יקבי האזור ובהם ענקים כמו ברקן וסגל (אני מאוד מחבב את סדרת בטא של ברקן ואת סדרת היינות המותססים עם השזרות של סגל — סירה ופינו נואר) , יקבי בוטיק מבוססים ואהובים כמו ברבדו (יופי של סוביניון בלאן) ויקבים כמעט ביתיים ולא מאוד מוכרים כמו בן נון אשר יינותיו נבחרו לא מכבר על ידי אייל שני לתפריט היין של המסעדה החדשה של ב...סינגפור (!!) והרצברג. כל אלו יציגו את תוצרתם כשזו מלווה בהופעות של אמנים כמו מוש בן ארי ומארק אליהו, סדנאות, טעימות, סיורים מודרכים ועוד. כמי שחווה את מרוץ הבוז'ולה המקורי בצרפת, אין לי אלא להמליץ בחום על גרסתו המקומית שתתקיים לקראת סוף הפסטיבל ב־22.10. אם יצליחו פרנסיו לשחזר ולו במעט את האווירה השתוייה שפגשתי אני בנשף המסכות המטורלל הזה בפריז, הרווח יהיה כולו שלכם. ריצה בין היקבים וטעימת היינות של כל אחד מהם הן מתכון בטוח לא רק להאנגאובר אלא להנאה מושלמת.
חיליק גורפינקל
טלוויזיה
לאכול עם העיניים את העוגות של אוטולנגי
יותם אוטולנגי, השף הישראלי המצליח בלונדון ובעולם כולו, הוא גאווה ישראלית וזאת לבדה סיבה לצפות בכל סרט דוקו עליו. אבל בסרט על תפקידו בערב גאלה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש עוד סיבות מאירות עיניים. כי בנוסף לישראליות יש עוד דבר שמחבר את הצופים לשף המחונן, וזה המעקב באינסטגרם אחר קונדיטורים והיצירות היפהפיות שלהם. במקרה שלו אין זה רק סוג של Food porn אלא כלי עבודה. כאשר הוזמן בקיץ 2018 למט כדי להפיק ערב גאלה קולינרי בהשראת התערוכה "מבקרים בוורסאי", בחר לשתף גם קונדיטורים שאת יצירותיהם הכיר מהרשת החברתית, שייתנו את הפרשנות שלהם לדקדנטיות של ארמון המלוכה הצרפתי. התוצאה מובאת בסרט שנמצא ב־yes VOD "אוטולנגי והעוגות של ורסאי". רגע משעשע בסרט נמצא לקראת סופו כאשר לימור תומר, אחת ממנהלות המוזיאון היוקרתי, ואוטולנגי מפקחים על ההכנות לתערוכה ונתקלים בבעיה. ברגעים אלה הם עוברים לדבר ביניהם בעברית. זאת שפת השכונה, גם בין כותלי המוזיאון הגדול.
רותה קופפר
קולנוע
להתמכר לפילם נואר ולגלות את ממשיכיו
המחווה לפילם נואר שנפתחה השבוע בסינמטק תל אביב ותימשך עד סוף החודש, מכילה 12 סרטים וכולם בבחינת חובת צפייה: החל מ״הנץ ממלטה״, סרטו של ג׳ון יוסטון מ־1941 הנחשב לאבי הז׳אנר, ועד ל״מגע של רשע״ של אורסון וולס מ־1958. הסרטים האלה מהווים פרק חיוני בתולדות הקולנוע האמריקאי והעולמי, והשפעתם נצחית. הרשו לנו למקד את תשומת הלב דווקא בחלק השני של המחווה, בו מקובצים כמה מהסרטים הפחות קאנוניים משנות ה־50. אל תחמיצו את ״נשק אותי למוות״ של רוברט אולדריץ׳ מ־1955, סרט חובה לאוהבי קולנוע שיזהו מיד כמה גודאר, סקורסזי וטרנטינו גנבו ממנו.
יאיר רוה
