הבמאי גיא נתיב: "אני מעדיף לעשות פחות כסף אבל לא להתמסחר"
הבמאי גיא נתיב: "אני מעדיף לעשות פחות כסף אבל לא להתמסחר"
הבמאי זוכה האוסקר גיא נתיב מציג את סרטו “טאטאמי”, וכבר עובד על סרטו הבא המבוסס על סיפור מטלטל מההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא מודאג מהתחזקות האנטישמיות והקיצונים וגם מהרפורמה של מיקי זוהר, היה רוצה לשבת על קפה עם אפרים קישון, מתגעגע לביקורים בילדות אצל סבא שלו וגם לצהרי שישי בישראל. מקפיד לדבר עם בנותיו עברית אבל אוהב לגור בלוס אנג’לס
איפה אנחנו תופסים אותך?
“מקריא את הספר ‘ארץ יצורי הפרא’ לבנות שלי בעברית. הן בנות 5 ו־6 ואני מדבר איתן רק עברית. כשהן עונות באנגלית, אני אומר שאני לא מבין. חשוב לי שידברו את השפה והן גם רוצות”.
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
“בקפה השכונתי שלנו ‘החלון האדום’. קפה אוסטרלי משובח”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“עם אפרים קישון. פורץ דרך בקולנוע הישראלי שגם הביא אותו לבמה העולמית. הוא עשה מהפכה. ניצול שואה שקראו לו פשפש עשה את הבלתי ייאמן. כשהתחלתי את ‘מבול’, הקרן לקולנוע רצתה לתת לי חונך ושאלה את מי אני רוצה. אחד מהם היה קישון שעדיין חי בשוויץ. התקשרתי אליו כדי שיחנוך אותי וייתן הערות, והוא אמר: 'את התסריט שלך לא קראתי ולא אקרא כי אני לא במצב אבל אתן לך טיפ אחד — כשאני עושה סרטים, אני צריך לעצבן מישהו. ב’השוטר אזולאי’ עצבנתי את משטרת ישראל, ב’תעלת בלאומילך’ את עיריית תל אביב. אתה חייב לעצבן מישהו'. לקחתי מזה שתמיד צריך להיות קצת פרובוקטיבי עם ביקורת על המקום שאנחנו חיים בו, לכן רפורמת הקולנוע של מיקי זוהר מטרידה אותי מאוד, כי איפה אנחנו ללא ביקורת באמנות שלנו”.
על מה אתה עובד בימים אלה? מה עשית אחרי 7 באוקטובר?
“על הסרט הבא שלי ‘הרמוניה’ שיצטלם בינואר, על סבתי המנוחה ריטה, ניצולת שואה שעזבה את משפחתה ובעלה והצטרפה לכת נשים הרסנית בשם הרמוניה בווירג'יניה.
מיד כשצפינו בדיווחים של 7 באוקטובר העליתי ברשתות החברתיות פוסטים על נעדרים. הבאתי עם גל גדות את סרטון הזוועות של חמאס ללוס אנג'לס להקרנה מול אנשי התעשייה. בהמשך הגעתי לישראל לקיבוצים בדרום, נפגשתי עם ניצולי נובה ומשפחות חטופים כדי להעלות מודעות”.
מה השריטה שלך?
“ספורט בכלל ו־NBA בפרט. אני אוהד של Golden State Warriors”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“‘היית פעם פראי. אל תיתן להם לרסן אותך’, זה ציטוט של הרקדנית איזדורה דנקן. כשעזבתי את הארץ לפני 11 שנה פחדתי שאתקלקל בארצות הברית ואעשה סרטים שאני לא עומד מאחוריהם, שאפול למלכודת של קומדיות וסרטי האימה. דלית נמירובסקי, רקדנית לשעבר בבת שבע וחברה טובה, נתנה לי מתנה את הציטוט של דנקן בתוך מסגרת. משמעותו עבורי: אל תשתנה, תמשיך לעשות את הקולנוע שאתה אוהב, ומזה יצא ‘סקין’. אני לא מתפשר ולא נכנע לתכתיבים של קולנוע אמריקאי מיינסטרים מסחרי. זה אומר לעשות פחות כסף אבל לשמור על מה שאני מאמין בו. הציטוט הזה תלוי אצלי במשרד”.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“מתגעגע לאווירת שישי בצהריים בישראל — הקניות לשבת, העיתון של שישי, שוק ולישון צהריים. כאן בארצות הברית אין את זה”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“לקרוא מחשבות של אנשים, של כלבים, של חיות באופן כללי. יש לי כלבה בשם קיווי”.
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
“לבנות שלי, כשהן רוצות את האוכל הכי לא בריא בעולם”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“אשתי, חיצונית ופנימית”.
למי אתה מתגעגע?
“לסבא שלי ראובן מונוביץ'. לשיחות העמוקות איתו על היסטוריה, על השואה, ועל מערכת היחסים שלו עם סבתא שפגש על אוניית מעפילים. הם הגיעו מהשואה והיתה אהבה גדולה אבל בגיל 55 הפוסט־טראומה מהשואה כנראה צפה ולא ממש טיפלו בזה. היא מצאה את עצמה נסחפת לכת של נשים, אחרי אשה מניפולטיבית, עזבה את סבא, נתנה לה את כל כספי הרנטה, ועברה לגור ביער בווירג'יניה עם עוד 35 נשים, שם איבדה את חייה. אני מתגעגע גם אליה. לא הספקתי לשאול אותה על המשבר הגדול בחייה. הייתי מאוד קרוב לסבא. כשסבתא עזבה באתי לבקר אותו הרבה בהרצליה. הוא עשה מינוי לספריית וידיאו כדי שאבוא לראות אצלו סרטים. היה מכין לי שניצל טבעול עם צ'יפס וראינו סרטים איכותיים של וודי אלן וסקורסזה. כך הוא לא היה לבד וגם למדתי להכיר אותו היטב”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“איפה שאני גר, ב־LA”.
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“קפה משובח, מסעדות, הופעות מוזיקה לייב ומשחקי NBA”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“הייתי רוצה להיות פחות ישיר ויותר דיפלומט. יותר סבלני וקשוב לאנשים שחושבים הפוך ממני”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“שלא פגשתי את אשתי ג'יימי ניומן 10 שנים מוקדם יותר. פגשתי אותה לפני 15 שנה בארץ. היא החצי השני שלי ואם היינו נפגשים לפני היה לנו יותר קל להביא ילדים, לקח לנו המון שנים. אנחנו שותפים ליצירה, היא מפיקה את הסרטים שלי”.
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“אשתי והבנות שלי”.
מה מפחיד אותך? והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
“אנטישמיות, קיצוניות בשני הצדדים, בן גביר, טראמפ, נבערות. תומכי חזבאללה וחמאס צועדים ברחובות ניו יורק ובקמפוסים. שני רחובות מאיתנו רב של הקהילה הותקף בארבע בבוקר. אנחנו הותקפנו בדרך לטקס האוסקר כי היינו עם סיכות חטופים אז הורדנו אותן כי היו מאות פרו־פלסטינים. זה כבר מגיע לבתים שלנו”.
מה מקום המפלט שלך בימים אלה?
“אולם קולנוע, עדיף קריר, שורה רביעית באמצע”.
מה עושה אותך מאושר?
“משפחה. ילדים. אמנות חופשית אמיצה ביקורתית ללא צנזורה. הייתי עכשיו שופט בפסטיבל הקולנוע ירושלים, הענקנו פרס לשני סרטים ביקורתיים שנעשו דווקא במקומות הכי קשים: סין ורומניה”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“להיות קרוב פיזית להורים, למשפחה, ולחברים בישראל”.
מי היוצרים אהובים עליך?
“סקורסזה, ספילברג, ספייק לי, מוצארט, שופן, הביטלס, צ'ארלי צ'פלין, סטנלי קובריק, דיוויד בואי, ג'ון ויליאמס, פרנסואה טריפו, מילוש פורמן, בונג ג'ון הו, קוונטין טרנטינו, ג'יין קמפיון, אלפרד היצ'קוק, שנטל אקרמן, וודי אלן, אנייס וורדה, ג'ניס ג'ופלין, נינה סימון”.
אם לא היית תסריטאי ובמאי מה היית עושה?
“הייתי רוצה להיות ספורטאי מקצועי אולימפי בגלישת רוח. עשיתי את זה הרבה שנים עם אבא שלי”.
גיא נתיב
גיל: 51 • מקום מגורים: לוס אנג'לס • מצב משפחתי: נשוי + 2 • במאי, תסריטאי ומפיק ישראלי אמריקאי. זוכה פרס האוסקר על סרטו "סקין". סרטו "גולדה" עם הלן מירן פתח את פסטיבל הסרטים ירושלים. סרטו החדש "טאטאמי", שיתוף פעולה עם יוצרות איראניות, זכה בפרסים בפסטיבלים בוונציה, בטוקיו ובמינכן, ומוקרן בבתי הקולנוע בישראל
