קנדיס בושנל: "אני עדיין מחכה למיסטר ביגסט"
קנדיס בושנל: "אני עדיין מחכה למיסטר ביגסט"
יוצרת "סקס והעיר הגדולה", עוד אוהבת לדבר על מין (וגם לעשות אותו) ומכורה לנעליים. במופע יחיד מעולה שהיא מעלה בבריטניה היא גם מסבירה איך משפט גס אחד של אביה הפך אותה להצלחה ענקית
קנדיס בושנל (ולא קנדס. "אני מאייתת את שמי אחרת כבר מילדות כי הייתי חייבת להיות שונה") נכנסת לבמה במופע החדש שלה לקול תשואות ושריקות עידוד של כאלפיים נשים שיכורות מקוסמופליטן, וקומץ חברים גייז שהצטרפו אליהן, ומודה לכמה מחברותיה הטובות שהגיעו במיוחד מניו יורק, וגם למנולו בלניק, מעצב הנעליים האהוב עליה, "שגם הוא נמצא איתנו כאן הערב. או לפחות העוזרים שלו". כמה דקות אחרי היא כבר משתפת בסיפור על סקס בשלישייה.
היא הגיעה לניו יורק בגיל 19, בסוף שנות השבעים, עם מזוודה קטנה, חלומות גדולים ו־20 דולר בארנק, ועברה לגור אצל סופר זוכה פרס פוליצר שאמר לה שהוא בן 55, אבל למעשה היה בן 65 ."אז זה נראה לי זקן באותה מידה, אבל היום אני בעצמי בת 65 ויודעת שיש הבדל. מי־טו? תעשו לי טובה. זה היה יקום אחר".
עד מהרה הכניס הסופר למיטתם "ידידה" שבדיעבד התברר לבושנל הנאיבית שאינה אלא עובדת בזנות. היא עזבה אותו והלכה לעשות קוקאין בסטודיו 54, ואחר כך התקיימה במשך שנים על שימורי מרק וכתבה לעיתוני נשים תמורת 2 דולר למילה (תעריף שהיום נחשב נדיב). בין התובנות שבושנל משתפת בהן את הקהל המכור: "לגור עם גבר זוכה פוליצר לא הופך אותך לזוכת פוליצר בעצמך. את צריכה לעשות את זה לבד. ובכלל את לא צריכה שום מיסטר ביג - תהיי את מיסטר ביג!".
היוצרת של "סקס והעיר הגדולה", תופעת התרבות שהתחילה באמצע שנות התשעים בטור שבועי סנסציוני ב"ניו יורק אובזרוור" - "ההורים שלי ביקשו שלא אביך אותם ולכן המצאתי אלטר אגו וכתבתי על דברים שקרו לחברות שלי, שרובן היו סמנתה ולא מירנדה או שרלוט" - והפכה למותג בעל ממדים מפלצתיים עם שש עונות טלוויזיוניות שוברות רייטינג, שני סרטים (צולעים), פריקוול וסיקוול. כעת היא מבטיחה לקהלה "מפגש עם קארי בראדשו האמיתית", בערב היחיד שלה שהתחיל באוף ברודוויי ועכשיו מסייר ברחבי בריטניה, כולל עצירה בלונדון באולם הפלדיום הנודע, שאותה דגמתי.
חרף הצלחתה של בושנל, שפרסמה עשרה ספרים עד היום - הקהל מריע לה כשהיא מספרת על "חוזה המיליונים הראשון שלי" - היא סיפרה בראיונות שכולם התעשרו מ"סקס והעיר הגדולה" חוץ ממנה; עבור זכויות העיבוד לטלוויזיה קיבלה רק 100 אלף דולר, ונטפליקס שמשדרת מחדש את שש העונות של הסדרה לא תשלם לה תמלוגים. אז היא החליטה לארגן לעצמה השלמת הכנסה. מחיר כרטיס להצגה של שרה ג'סיקה פרקר בלונדון עשוי להגיע ל־395 ליש"ט, אבל את קארי בראדשו האמיתית אפשר לפגוש בעשירית הסכום.
בושנל, בלונדינית דקיקה, זוהרת וכריזמטית בעלת קול ילדותי או שמא מתיילד, היא לא שחקנית ולא בדרנית ודי מדקלמת את הטקסטים שכתבה, אבל משהו בכנות שלה עובד, ומופע הווידויים הזה אינו משעמם לרגע. היא לא מהססת לדבר על יובש בנרתיק ועל גברים שעזבו אותה לטובת נשים צעירות ממנה, כולל מיסטר ביג האמיתי (המו"ל רון גאלוטי) ובעלה לשעבר, רקדן הבלט צ'ארלס אסקרגרד. והיא גם לא נרתעת מקטעים "עצובים", כמו הסיפור על אביה מהנדס החלל שזימן אותה לשיחה אישית בנעוריה והודיע לה: "את שטוחה ולכן שום גבר לא יאהב אותך. תצטרכי להתרכז בקריירה ולנסות לשנות את העולם".
היא מרגישה שדי הצליחה במשימה ושינתה את האופן שבו העולם מתייחס לסקס בכלל, ולנשים שאוהבות סקס בפרט. "שלושה דברים עניינו תמיד אותי ואת החברות שלי: סקס, הצלחה ונעליים. אין לי אובססיה לנעליים כמו לקארי בראדשו. זה לה שיש אובססיה לנעליים כמו לי". גברים דווקא אהבו אותה, ועד היום מתחילים איתה, לדבריה, בני 21 ("גורים") כמו גם בני 91 ("מהם ציפיתי ליותר, אבל כל מה שיש להם בראש זה רק סקס"). והיא טוענת שהגיעה לגיל שבו היא סוף סוף חיה בשלום עם עצמה ועם הגוף שלה, ומרגישה חופשייה ומשוחררת, גם מפני שבחרה לא להביא ילדים לעולם. "בפוליצר עוד לא זכיתי", היא אומרת, "אבל אלה שנות הבונוס שלי, והכל עוד יכול לקרות" - מחיאות כפיים.
במסגרת שעשועון "היה או לא היה" שהיא משחקת עם הקהל עולים, בין היתר, הממצאים הבאים: היא כן יצאה עם סנטור (אבל הוא לא ביקש ממנה להשתין עליו), היא כן דגמנה בתצוגת אופנה (אבל לא נפלה על הבמה), היא לא יצאה עם דוגמן התחתונים המסוים שמתואר בתחילת העונה הראשונה, אבל כן "עשתה" דוגמן תחתונים עוד יותר שווה (הקהל שואג למראה השקופית שלו).
היא נתנה למיסטר ביג את שמו, "כי אני לא מכירה שום גבר שיתנגד לכינוי הזה". לבעלה קראה "מיסטר Bigger", וכעת היא מחפשת (אבל בלי לחץ) את "מיסטר Biggest", בין היתר באפליקציית ההיכרויות של המפורסמים והמשפיענים Raya, וכאמור תסתדר יפה גם בלעדיו. היא מקוננת קלות על ניו יורק של היום, "שהיא הרבה פחות פאן מזו של פעם והרבה יותר תאגידית וקפוצת תחת. אנשים כבר לא שותים ולא מעשנים; אבל האם עדיין יש סקס בעיר הגדולה? מממ, מתברר שכן! ולכולם!".
שלא במפתיע, השורה שסחטה את מחיאות הכפיים הרועמות ביותר היתה: "גברים באים והולכים, אבל החברות שלך נשארות לנצח".
