הבמאית ג'סיקה ארנשו: "כדי להרגיש ביטחון צריך להיכנס לכלא"
הבמאית ג'סיקה ארנשו: "כדי להרגיש ביטחון צריך להיכנס לכלא"
במשך שלוש שנים עקבה הבמאית אחר צעירה אמריקאית המתמודדת עם התמכרות להרואין כשהיא נכנסת ויוצאת ממתקני כליאה. התוצאה היא "ג’סינטה", אחד מסרטי הדוקו המרגשים ועטורי הפרסים של השנה. מסמך מטלטל על יחסי אמהות ובנות, על טראומה שעוברת מדור לדור וגם על מערכות הכליאה והשיקום באמריקה
באמצע הסרט התיעודי המטלטל "ג'סינטה", הגיבורה שלו, צעירה אמריקאית בת 26, הנכנסת ויוצאת ממתקני כליאה מגיל 13, אומרת לבמאית ג'סיקה ארנשו, שהיא התכוונה שהנרטיב של הסרט עליה יהיה שונה. היא רצתה שזה יהיה סרט גאולה, כמיטב המסורת המוכרת לה ולנו, אבל המציאות התערבה להן. זאת אחת הסיבות שהסרט התיעודי הזה, הזמין לצפייה כעת ב־yes דוקו, עוצמתי כל כך - הגיבורה, המתמודדת עם התמכרות להרואין, היא אינטליגנטית ורהוטה ויודעת מה מצפים מגיבורי סרטים, גם דוקומנטריים, מנשים ומהתמכרות. אבל יש כוחות חזקים יותר הפועלים מאחורי הקלעים והם מושכים את הסרט ואותה לכיוונים אחרים.
בתחילה פוגשים את ג'סינטה בכלא. היא נמצאת שם לפרק זמן קצר, בוודאי לעומת אמה, שגם היא מרצה מאסר באותו מתקן. כשהיא יוצאת מהכלא, ג'סינטה פוגשת את בתה בת ה־10 שמחכה לה כל כך, ומיד אחר כך מחפשת את הסם - הרואין, ומתמכרת לו מחדש. הסרט הוא גם על אמהות ובנות והטראומה שעוברת מדור לדור.
סיבה אחרת שהסרט סוחף כל כך, ועל כן זכה בפרסים ראשיים בפסטיבלים יוקרתיים כמו טרייבקה והוט דוקס בשנה שעברה, וקיבל את הציון המשוקלל 100באתר המבקרים Rotten Tomatoes, היא היחסים המתפתחים בין הבמאית למצולמת על המסך. בריאיון בזום איתה אומרת ג'סיקה ארנשו, צלמת סטילס במקור, שהיא לא התכוונה לעשות סרט על התמכרות, או בכלל לעשות סרט על נשים בכלא, אבל כשפגשה את ג'סינטה ואת אמה רוזמרי, וראתה "את האהבה ביניהן, את התקשורת, את האופן שג'סינטה מסתכלת על אמה", היא אומרת, "היא הוקסמה מהן".
ילדות כל אמריקאית
ארנשו צילמה את הסרט במשך שלוש שנים. היא מלווה את ג'סינטה מהרגע שהיא יוצאת מהכלא במיין ועד ההידרדרות הצפויה. שיטת הצילום היא "זבוב על הקיר", אבל כשג'סינטה הנוהגת במכונית כמעט נרדמת בזמן נהיגה מסוממת, היא מעירה אותה.
בתוך הכלא הבמאית עוקבת אחרי היחסים בין רוזמרי, בת 44, לבתה ג'סינטה. מחוצה לו היא בוחנת את היחסים בין ג'סינטה ובתה קיילין. בסרטי וידיאו ביתיים רואים את ג'סינטה בתור ילדה, כשהיא צוחקת ומלאת תום ואושר. ממש כמו קיילין, שחיה עם הסבים שלה בזמן שג'סינטה היתה בכלא. הילדות - זאת שעכשיו וזאת שהיתה - דומות להפליא. ילדות כל־אמריקאיות, מעודדות עם צמות. הן כה דומות שמתעורר חשש כי הגלגל המתגלגל הזה, שעבר מרוזמרי לג'סינטה, ידרוס גם את תומה ואת החיוך הגדול של בתה.
הסרט צבר פרסים רבים וגם מעריצים מפורסמים. אחת מהן היא השחקנית שרה פולסון ("סיפור אימה אמריקאי"), שראיינה אותה על הסרט. בריאיון ההוא אמרה ארנשו כי בשלב מסוים בסרט הרגישה שאין בו תקווה. בריאיון איתה בזום בשבוע שעבר שאלתי אותה אם היא עדיין חשה כך. "בזמן הצילומים לא ידעתי מאיפה לשאוב תקווה. הייתי היחידה שצילמה אותה, צמודה אליה וראיתי מקרוב את הנפילה. רציתי לעזור לה, אבל היא לא רצתה עזרה. רק כאשר נעצרה ונשלחה שוב לכלא, וזה נשמע נורא, ואני לא האמנתי שאי פעם אגיד כזה דבר, התעוררה בי תקווה. זה אומר משהו מאוד משמעותי על המערכות פה, שכדי להרגיש ביטחון צריך להיכנס לכלא. כשהיא נמצאת בכלא, וכמוה נשים רבות במצבה, אין את הטריגרים הרגילים שמעוררים בהן חרדות ומדרדרים אותן לשימוש בסמים. ג'סינטה חוזרת להשתמש מיד אחרי שהיא פוגשת את קיילין, כי המפגש איתה מעורר בה רגשות שהיא לא יכולה להתמודד איתם. כל החיים היא התנחמה בהרואין. בכלא יש שגרה מאוד מובנית ונוקשה. מכתיבים לך מה לעשות, ואת מתרגלת. כשיוצאים ממנו אין שום מסגרת. ג'סינטה לא רצתה לחזור להשתמש בסמים. היא פחדה מזה, אבל חזרה".
באשר למעגליות של יחסי האם והבת, היא אומרת, "כיום קיילין היא בת 16 והיא במקום אחר. נדמה לי שהטראומה שג'סינטה עברה והטראומה המזעזעת שרוזמרי עברה בילדותה, נחסכו מקיילין".
בגיל של קיילין, אמה וסבתה כבר היו אמהות לילדים. בגיל 14 רוזמרי, אמה של ג'סינטה, נכנסה להיריון לראשונה. עד גיל 18 היו לה שלושה ילדים. בגיל 20 נאנסה ובעקבות האונס האלים היתה צריכה לעבור כריתת רחם. "העבר הזה חשוב מבחינת הצופים. הוא נותן הקשר כשמבינים שרוזמרי מדרדרת את בתה לפשע ולסמים". רוזמרי לא רק עברה התעללות קשה, היא גם באה ממשפחת פשע. זה מה שהיא הכירה. "ג'סינטה היא תוצר של הכאב של אמה. כיום היא מנסה לקיים איתה קשר עם גבולות ברורים יותר. לא רק עם אמה, אלא עם הרבה אנשים בחייה".
דינמיקה של אהבה וטראומה
מה מצבה עכשיו?
"ג'סינטה נקייה מסמים כבר עשרה חודשים. יש לה עבודה, והיא גרה בדירה מושכרת משלה. היא אירחה את אביה, הם בישלו יחד ארוחת ערב. אני מדברת איתה כל הזמן. עשינו פייסטיים אתמול. יש לה אוטו. אנחנו הולכות יחד להקרנות של הסרט, מציגים אותו בפני שופטי בתי משפט כדי שיבינו דבר מה לפני שהם גוזרים עונשים על נשים כמו ג'סינטה".
התמקדת בהתמכרות ופשע של נשים. זאת נקודת מבט שונה.
"זה קרה די במקרה. עשיתי פרויקט צילומי על איך זה להזדקן בכלא, והתחלתי בכלא של גברים ורק אחר כך עברתי לכלא של נשים לשם האיזון, והופתעתי לראות שרוב הנשים שם הן בסביבות הגיל שלי, 25 עד 35. שם פגשתי את רוזמרי ואת ג'סינטה, וצילמתי אותן ביחד, הדינמיקה ביניהן משכה אותי. האהבה שלהן, המבט של ג'סינטה על אמה. הן משלימות זו לזו את המשפטים".
דרך הסיפור הפרטי הזה רצית גם להגיד משהו כללי יותר? אולי על מגפת האופיודים בארצות הברית?
"כן. ג'סינטה היתה בת 14-13 כשהיא הלכה לבית כלא לבני נוער לראשונה. היא התחילה להתפרע שם, והאחראים נתנו לה כל מיני תרופות הרגעה. הם התחילו את ההתמכרות שלה. אחרי זה גם אמא שלה נתנה לה קראק. אבל היא התרגלה להיות במצב מסומם, לא רק סמים שאמה נתנה לה אלא גם ממערכת הכליאה. כשאני התחלתי לצלם את הסרט ב־2016, הסטטיסטיקה היתה שבכל יום מת אדם אחד במיין מהתמכרות לאופיודים. היום מדובר ב־100 אלף איש בשנה שמתים מההתמכרות הזאת. אנחנו גם לומדים על זה שהכסף במדינה לא הולך לשיקום או לטיפול בבעיות נפשיות. ללא השקעה, הבעיה לא תיפתר. כשפגשתי את כל הנשים האלה בכלא, הרגשתי שזה המקום הלא נכון להן. למה אנחנו כולאים אותן? אין מערכת תמיכה למי שמשתחררת מהכלא, כשהיא הכי פגיעה. אין מעבר חלק בין הכלא לחוץ. קשה להן להשיג עבודה, בוודאי כזאת שלא מפגישה אותן עם אנשים שמשתמשים בסמים, ועוד יותר קשה להשיג דיור. זה הזמן שאנשים חוזרים להשתמש. כל כך מעט מחכה להן, בתחום הטיפול. אבל הסרט מדבר על נושאים שחוצים יבשות, ללא קשר לבעיות של המערכת בארצות הברית. לב הסיפור הוא המשפחה. כולם יכולים להזדהות עם סיפור של אמא ובת".
