האוצרות ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד ומיכל שכנאי יעקבי : "שתינו מאותו הכפר, בכל מובן"
האוצרות ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד ומיכל שכנאי יעקבי : "שתינו מאותו הכפר, בכל מובן"
שתיהן איבדו אבות בצבא. בתערוכה חדשה המציינת 50 שנה למלחמת יום כיפור, הן מאפשרות לאמנים שלחמו בה להציג חוויותיהם והתייחסותם כלפיה, וגם לאמנים צעירים המתייחסים בביקורת לתרבות השכול והמיליטריזם שהתפתחו סביבה. "באמצעות אמנות מתעסקים בעניינים פחות מדוברים, ומתבוננים בהם אחרת"
״מתהלכים בינינו כל כך הרבה אנשים פוסט־טראומטיים, מאובחנים ולא־מאובחנים״, אומרת ד״ר שחר מרנין דיסטלפלד, שאצרה יחד עם מיכל שכנאי יעקבי את ״1973: מפת סימון הזיכרון״, אשכול התערוכות שנפתח כעת בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה בטבעון. ״אלו קולות שכל כך הרבה שנים לא נשמעו ולא דוברו, ורק עכשיו נוכחים. כשאני רואה את עבודות האמנות שמבטאות כך את הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אני חושבת כמה כביכול האמנים בני מזל שהם בכלל מצליחים לבטא את החוויות — ואולי לשחרר כך את עצמם. אחד המסרים בתערוכה הוא שאמנות היא מרחב שאנחנו יכולים להתעסק ולדבר באמצעותו על עניינים פחות מדוברים — להתבונן בהם אחרת״.
ואכן, עבור צמד האוצרות, התערוכה החדשה שנפתחת 50 שנה אחרי המלחמה, היא לא סתם עוד נושא אמנותי היסטורי או אקדמי. בראש וראשונה, עבורן מלחמה היא פצע מדמם אישי מהבית. שכנאי יעקבי איבדה את אביה עודד ומרנין דיסטלפלד את אביה פנחס ואת דודה יאיר.
גם חלל התצוגה, מרכז ההנצחה בטבעון, הוקם לאחר מלחמת יום הכיפורים לבקשת המשפחות השכולות, כדי ליצור מרכז שיעניק משמעות חדשה לחינוך ולתרבות הישראלית סביב שימור זיכרון הבנים. התערוכה שאצרו מרנין דיסטלפלד ושכנאי יעקבי מצטרפת כעת לעוד תערוכות שעוסקות ב־50 שנה למלחמת יום הכיפורים כמו, למשל, במוזיאון תל אביב, או התערוכה של דוד ריב ואלי קופלביץ׳ שלחמו ביחד, המוצגת בסדנת הראל בתל אביב.
מרנין דיסטלפלד מספרת שבתחילה, כשעלה הרעיון לתערוכה, היא נרתעה. ״כל השנים התרחקתי מהפן הזה בזהות שלי, לא רציתי לעסוק בזה. בשלב מסוים היה ברור גם לי וגם למיכל שזו לא תהיה תערוכת יצירות שעשו לוחמים, כפי שהוצע לנו בתחילה. גם את התערוכות הנוכחיות לעולם לא הייתי עושה בלי מיכל. העובדה ששתינו מאותו הכפר, בכל מובן, הפכה את תהליך האוצרות ליותר רציני ויותר נוח וברור. אני נולדתי חודש לאחר המלחמה. גם עבורי זה היה תהליך אישי מאוד משמעותי״.
מתוך מאה הצעות שקיבלו בעקבות הקול הקורא שהפיצו, בחרו 23 אמניות ואמנים ישראלים משלושה דורות שונים, המתייחסים כולם למלחמה והשפעותיה ארוכות הטווח. במקבץ הראשון, ״גלי הדף״, מציגים גם אמניות ואמנים שהשתתפו במלחמה כלוחמים ממש, או כמי שחוו את תקופת חוסר הוודאות הקיומי בזמן אמת. מוצגים כאן התצלומים הכמעט־איקוניים ״כאב (ידיים)״, ״כאב (רגליים)" ו״לקפוץ למים סוערים״ מ־1974 של דוד גינתון, שחזר לארץ בעקבות המלחמה אך לא הספיק להשתתף בה באופן פעיל. תצלומיו נוצרו לאחר המלחמה ומתחקים אחרי הלכי הרוח בישראל והשיח הציבורי שבאו בעקבותיה. עבודות בולטות אחרות הן של אמנים שהשתתפו במלחמה ונותרו פגועי גוף או נפש. כאלו הם האובייקטים האלימים־פואטיים של אורי קצנשטיין, ראש ומעיל דובון צבאי מחוררים, או קלפים המצוירים בדם אמיתי, והעבודות המושגיות של דוד וקשטיין שמתייחס למלחמה באמצעות האותות הצבאיים שחולקו בה ותצלומי עיתונות ממלחמת העולם השנייה. לצדם מוצגים ציוריה המוקדמים האקספרסיביים של עידית לבבי גבאי, שבעת היותה חיילת שיועדה להיות מדריכת אימון גופני, הועברה לשרת בבתי החלמה לפצועי המלחמה. בציוריה, שנוצרו כעשור לאחר מכן, מופיעים גופי אדם פצועים וחשופים, ממטרות דם וחיות טרף.
המקבץ השני, ״נופים מצולקים״, מתמקד בנופים הפיזיים של המלחמה ושרידיה. מוצגים בו, בין היתר, שמונה תצלומים שטרם הוצגו מהסדרה ״נקרופוליס״ (2000-1996) של רועי קופר וגלעד אופיר. בתצלומים אלו מתחקים האמנים אחרי מחנות צבא נטושים, גרוטאות ואזורי קרבות, שבחלקם כמו קפא הזמן מאז אוקטובר 1973. התצלומים שכעת נחשפים הם מקרבות רמת הגולן, בהם תצלום עמדת תצפית שמעליה כתוב "אצלנו חשוב היופי", המעלה את אפשרות קיומה של אסתטיקת הרג ומלחמה.
לצידם מוצג הפרויקט האירוני של תמיר צדוק, שמרבה לעסוק בפערי נרטיבים של אמת, בדיון ותעמולה. צדוק מציג זוג תצלומים שצילם בקהיר במוזיאון המוקדש ל"מלחמת אוקטובר", כפי שנקראת במצרים מלחמת יום הכיפורים. במצרים כידוע נתפסת המלחמה כניצחון גדול על ישראל, ותצלומיו של צדוק מתארים את ציורי התעמולה ההירואיים של גבורת הצבא המצרי, הכובש את קו המעוזים ולוקח חיילים ישראלים בשבי.
המקבץ האחרון שבגלריה העליונה, ״הזמנה לבכי״, הוא אולי האישי והחתרני ביותר, ומציגים בו בעיקר אמניות ואמנים בני הדור שלאחר המלחמה. כאן מוצגות יצירות הנובעות במישרין משכול אישי של בת או אח, ולעומתן יצירות העוסקות בביקורת על האופי הלאומני־מיליטריסטי הבוטה של תרבות ההנצחה, ומקומן של המשפחות שאינן מעוניינות לשתף פעולה עם הסמליות הצבאית הזו.
כך, למשל, דרורה ויצמן מציגה אובייקטים דמויי צעצועים או משחקים שהיא מפרקת ומרכיבה תחת הכותרת ״גיבורים קטנים״ שלהם היא עורכת טקסי אשכבה אישיים. ורד נחמני מציגה ציורים מוקדמים המבוססים על תמונות מאלבומי המשפחה, שבהם נראה האב שאותו לא הכירה, שנהרג במלחמה כשהיתה בת שנתיים. ואולי המצמררים והרלבנטיים יותר מתמיד הם האובייקטים של האמן הצעיר יותר בחבורה, עוזי עמרני (יליד 1977). עמרני, המתמודד בעצמו עם פוסט־טראומה משירותו הצבאי בדרום לבנון, יוצר מבנים כמו שובך יונים (סמל השלום), דובי וקוביות משחק, אבל כולם עטופים במדי צה"ל בתפירת־יד. אלו עבודות שבהן אפילו התום הילדותי הוחלף במציאות צבאית מאיימת, גם ליוצאים למלחמה וגם לבני המשפחה שנשארו בעורף.
