"אמן מצליח מייצר צרות עין ואנטגוניזם"
"אמן מצליח מייצר צרות עין ואנטגוניזם"
ישראל קבלה, מהאמנים הצעירים הבולטים בעשור האחרון, הוא אוטודידקט שבכלל היה מעדיף להיות מוזיקאי, "כי בעולם האמנות הישראלי אין מקום לכולם". בתערוכה חדשה הוא משתף פעולה עם אהוד בנאי, שכתב יצירה מיוחדת עבורו ("הקשבתי והצטמררתי. הכל היה שם – הים, ג'רבה, אבא שלי"), ומציג ציורים שלראשונה מגיח בהם גוון עמוק וכחול מסתורי
כשנכנסים לתערוכה החדשה של ישראל קבלה בגלריה גבעון בתל אביב, מצפה למבקרים הפתעה – מוזיקה מסתלסלת כמו תפילה מהקומה השנייה – יצירה קולית חדשה שיצר עבורו אהוד בנאי. "כשהתחלתי לעבוד על התערוכה לא היה לי עדיין האומץ ליצור", הוא מספר בריאיון בביתו ברחובות, "חיפשתי כמו מי הייתי רוצה להיות – וחשבתי על המוזיקאים יוסי אלפנט וז׳אן ז׳אק גולדברג שכבר אינם, מין תדר ישראלי כזה. התחלתי לשמוע הרבה את הפליטים ויום אחד פשוט צלצלתי לאהוד בנאי, שאני מאוד מעריך וממש גדלתי עליו.
5 צפייה בגלריה
אהוד בנאי. "סיפרתי לו על חלום שחלמתי, דיברנו ארוכות, וביקשתי שייצור מוזיקה עבורו"
(צילום: ערן גרנות)
סיפרתי לו על חלום שחלמתי מפעם, דיברנו ארוכות, וביקשתי שייצור מוזיקה עבור סיפור החלום. בנאי אמר מצדו 'זו בלדה', ושתמיד חלם לעשות מוזיקה לאמנות פלסטית, ולכן ביקשתי שזה יהיה בתערוכה. שלחתי לו דימויים, וכשהוא חזר אליי הוא אמר ׳ישראל, הקלטתי קטע, שים פליי ותגיד לי מה אתה חושב׳. לחצתי, הקשבתי והצטמררתי. הכל היה שם – הים, ג׳רבה, אבא שלי. בנאי קרא לקטע ׳קבלה ונתינה׳. עכשיו אני מבין שהייתי חייב לארח אותו בתערוכה, זה אדם שאני צריך, זו ההגנה שלי״.
קבלה (40), מהאמנים הצעירים הבולטים בעשור האחרון, הוא אוטודידקט. "קשה לי בעולם של האמנות הפלסטית", הוא אומר, "אני קשור יותר למוזיקאים, ואף על פי שאני צייר, אם הייתי יכול לבחור, הייתי מוזיקאי, כי בעולם האמנות הישראלי אין מקום לכולם. אמן מצליח מייצר צרות עין ואנטגוניזם. במוזיקה מי שמצליח הרבה יותר מחבקים אותו. אף על פי שהתערוכות והעבודות שלי נמכרו היטב בעבר לאספנים בארץ ובחו״ל ולמוזיאונים, אני בעצמי, כאוטודידקט, הרגשתי כאמן צעיר את הניכור של עולם האמנות.
"בגיל צעיר היה לי מפגש עוצמתי עם הצייר אורי ליפשיץ, שנמשך עד סמוך למותו, ובראש שלי הוא עוד ממשיך. ליפשיץ אמר לי שאני לא בכיוון והורה לי 'לך ללמוד'. אבל גם במסלול הפתוח במדרשה לאמנות לא קיבלתי שום דבר, ואני גם לא ממליץ לאמן עם אמביציה ותשוקה להיכנס לאיזה ממסד, אלא אם כן הוא מחפש העשרה. אמנות לומדים בסטודיו או בצפייה באמנים אחרים. מי שכן פתחה לי את הדלת ואת הלב היתה הגלריסטית טובה אוסמן. לאחר הלימודים עבדתי בחקלאות ובמשתלות וכיתתי רגליים עם העבודות עצמן בין גלריות, ממש, לא באימייל! טובה ראתה אותן, פתחה את היומן וקבעה לי תערוכת יחיד ראשונה".
"תערוכה באמת בשביל עצמי"
בהמשך נוצר הקשר עם נעמי גבעון וכעת תערוכתו ״האני הראשון״ היא תערוכת היחיד השנייה שלו בגלריה שלה (עד 25.1). בעבר הציג קבלה בבית האמנים בתל אביב, בתערוכת יחיד במוזיאון פתח תקווה, בתערוכות מאוסף מוזיאון תל אביב, וכן תערוכת יחיד מרשימה במוזיאון אשדוד לאמנות (באוצרות יובל ביטון). אבל בתערוכה הנוכחית מגיח סוף סוף הצבע, ממש צבע, ביצירותיו האקספרסיביות והסוערות, שמוכרות בזכות השימוש הדרמטי והייצרי שהוא עושה בגוני השחור. גם כאן ניכרים דימויים כהים ואמורפיים, מופשטים למחצה כמו של דמות שוכבת או כפותה, ברכת כוהנים, או דמות זקופה (ונוס העולה מתוך חור שחור בים). הם מתמוססים, פורצים מהבדים, טובעים בנזילות ובתנופת מריחות גופניות מאוד, אבל כעת נוסף להם גם גוון עמוק וכחול מסתורי, שקבלה מסביר כחלק מתהליך ארוך שקשור גם במאבק בקיפאון היצירתי לאורך מלחמת 7 באוקטובר, ובמחשבה על החטופים.
״זו פעם ראשונה שאני עושה תערוכה באמת בשביל עצמי, בלי קשר לגלריות. אומנם חשוב לי שתהיה הצלחה, אני אוהב את החיבוק האספני וכמובן חי מזה בלי להתבייש, אבל הפעם נטשתי באמצע התהליך פרויקט אחר בשביל התערוכה הזו. עבדתי על מיצב ענק בפארק המדע ברחובות. פרויקט יותר שאפתני ונוצץ עם הפקה מאוד יקרה, שכללה גם אקווריומים, וצבע מאצות ומים שיצרתי במעבדה. אבל כל הזמן ישבתי בסטודיו וחשבתי על האמהות, על הלוויות, שיש חטופים, ואמרתי לעצמי ׳מי אתה בכלל שתעשה עכשיו אמנות כמו שעושים באירופה?׳".
"הציורים הם קמעות"
"עצרתי הכל אף על פי שזה עלה הון", ממשיך קבלה, "והלכתי לבחור צבעים בחנות הוותיקה של סרברניק בתל אביב, דור שלישי של יצרני צבעים, את הפיגמנטים הכחולים האלה. חשבתי שאני בעצם רוצה עכשיו לספר על כל מיני נופים מהאי ג׳רבה בתוניס, שאבא שלי סיפר לי עליהם, ובראש שלי אני כל הזמן שם, אף על פי שלא ביקרתי באי. ראיתי את צילומי הבתים שצבועים בפנים בכחול הזה, ובאמת, כשעובדים בהם, הבדים נשטפים כמו טקסטיל. העבודות בתערוכה הן בדים לא מתוחים ולא תלויים ישר, שנראים כאילו מישהו מצא אותם, כמו חפצים או מציאות שעבר עליהם משהו. זה גם קשור ל'ספסרי' הג׳רבאי, הבד שהנשים באי עושות ממנו צעיפים. לעתים הנשים השתמשו בטליתות הישנות של הבעלים שהתבלו, ונתנו להם חיים חדשים עם צבע תכול ורקמת צדפים ומטבעות, כמו עוד חיבוק מהגבר.
"תוך כדי העבודה עם הכחול הבנתי שזה אמצעי הגנה, והציורים הם קמעות ענקיים נגד עין הרע, בצבע הים. הבנתי שאני עוסק גם בריפוי שלי שקשור גם בפרידה ובניתוח שעברתי. אולי זה גם קשור בחוויה מתקנת אחרי החדירה של הטרור שחווינו מהים. 'האני הראשון' זה כמובן האדם הראשון שנולד שהכרתי – אני בעצמי. ישנו גם הזיכרון מגיל 7 שאבא שלי הציל אותי, כשקפצתי מבלי לדעת לשחות בים בעכו. אני אמן של הים התיכון ונמשך אל החוץ, פחות אל הגלריות הסגורות והחללים הממוזגים, ויותר של שמש, חוף, ערק, ולא של פוליטיקה פנים־אמנותית".
