מהפכה של שמחה: יריד האמנות "צבע טרי" שינה לוקיישן
מהפכה של שמחה: יריד האמנות "צבע טרי" שינה לוקיישן
מיניאטורות של בתים איקוניים בתל אביב, כדים להדפסה במקום, מיצבים מלאי הומור ופלרטוט עם קיטש. אחרי שנה קשה חוזר יריד צבע טרי, אירוע האמנות הגדול בישראל, בלוקיישן מעולה, ומנסה לערער על האווירה העגמומית שהשתלטה כאן על היצירה
אחרי שנה לא קלה חזר יריד האמנות "צבע טרי" במיקום נהדר, אצטדיון הוולודרום בהדר יוסף, ובאווירה חגיגית, ועם ספונסר חדש - חברת הביטוח הפניקס במקום בנק UBS. שמעתי צקצוקי מבקרים ומבקרות שכבר בתחילת האירוע עסקו בלהספיד אותו. נדמה לי שהמטרה של היריד, שיהיה פתוח עד מחר בלילה, היא לאו דווקא להביא את בשורת האמנות העכשווית אלא לשמש פלטפורמה מתווכת בין אמנות ועיצוב לבין הקהל הרחב. את זה הוא ממשיך לעשות היטב.
צבע טרי הוא יריד האמנות היחיד בארץ, ששרד. הוא נוסד ב־2008 על ידי שתי נשים בעלות חזון: יפעת גוריון ושרון טילינגר, שממשיכות לנהל אותו עד היום. בכל שנה היריד מתקיים במקום אחר בתל אביב ובשנה שעברה, בעקבות הקורונה, התקיים לראשונה בדיגיטל. במשך השנים הפך היריד, הכולל גלריות, עשרות אמנים ומעצבים עצמאיים ופרויקטים מיוחדים, לאירוע מרכזי בקרב קהילת האמנות ומחוצה לה, והוא מושך עשרות אלפי מבקרים.
המתחם הבולט השנה היה זה של העיצוב. הדפסות תלת־ממד שולטות בכל מקום: ממדפסת שמייצרת אגרטלים בזמן אמת בביתן של גלריה ״אסופה״, דרך מיניאטורות מקסימות של בניינים תל־אביביים של שאול כהן, מודפסות בתלת־ממד בשילוב עבודת יד, ועד לכלי קרמיקה ופורצלן שנוצרו בעזרת תבניות של תלת־ממד בביתן של טל בטיט ושל תמרה אפרת.
דבר נוסף שבולט מאוד במתחם העיצוב הוא ההבנה שלא מספיק להציג מוצרים יפים אלא חשוב גם לעצב את סביבתם. למעשה, חלק מהסביבות במתחם העיצוב נראו כמו מיצבים לכל דבר, והיו מזמינות בהרבה מהסביבה שבה הוצגה האמנות.
אגב זה, כבר לא לגמרי ברור מה התוקף של החלוקה ההיסטורית בין עיצוב לאמנות. הבניינים של כהן - ממוספרים במהדורה מוגבלת ומחירם נע סביב ה־3,500 שקל - הם מבחינתי מתחרה רציני לכל יצירות האמנות בטווח המחירים הזה. הדבר תקף גם למיצב האובייקטים של טל בטיט, שבו הוצגו שכיות חמדה מפתות במהדורות של 250 עותקים ובכמה מאות שקלים ליחידה.
חלק מהביתנים קוסנפטואליים כמעט לגמרי: למשל הביתן של עדי טל ושי ג'רסי, צמד היוצרות מ־Materialgirlz, שהציגו על קיר מיצב כוסות עשוית קרמיקה ואדמה הלקוחה ממסע שערכו בארץ ובסיני.
גם בחממה בולטות השנה כמה עבודות מעניינות: למשל, הצילומים של אורי ברקת; הציורים האקספרסיביים של ים עמרני, שהיה אחראי על סערת העירום של איילת שקד בתצוגת הגמר בשנקר לפני חמש שנים; הטוטמים הפאליים, מגולפים בעץ, של אורי זמיר, שנראה כאילו נלקחו ממחזה סוריאליסטי; וזרי הפרחים של דנה כהן העשויים בד ממוחזר שיצרה מפסולת טקסטיל.
אבל הביתן האהוב עליי ביותר הוא זה שבו מציגים מילי ברזילי, דניאלה מרוז וירדן אמיר. ברזילי מציג ב״עננים אוטופיים״ קופסאות בצורת עננים ובתוכן סצנות נוף מדומיינות וחיות עשויים חימר ופיגמנטים, מרוז מציגה דימויים מתוך עבודת הווידיאו המצוינת ומלאת ההומור שלה, ״ניצחון השמש העולה״ (חבל שהדימויים לא מעבירים את האירוניה והחוזק של הסרט עצמו), ואמיר מציגה ציורי נוף קיטשייים עשויים מנעצים. העבודות של השלישייה הזו השתלבו מצוין זו עם זו והמכנה המשותף הברור ביותר שלהן הוא ההומור, עד כדי גרוטסקה, הנטייה למחוזות הקראפט והילדות ובעיקר הצבעוניות. זו מין שמחה מטורללת מעט, צבעונית לזרא ואוטופית על גבול הדיסטופית.
הבנתי שהחלל הזה - ואולי השנה גם צבע טרי כולו - שם לו למטרה לא לשקף את היצירה העכשווית שבימים אלו היא עגמומית וקשה לעיכול אלא דווקא ליצור מובלעת מנותקת, ו״לברוח על גבי ענן לעולם אחר, צבעוני, רך, אחר, כזה שאין בחוץ״, כפי שהגדיר ברזילי את המיצב שלו.
