בעלי מסעדת עראבסקה: "הלוואי שהיינו מתעסקים רק באוכל"
בעלי מסעדת עראבסקה: "הלוואי שהיינו מתעסקים רק באוכל"
בזמן שבכנסת מדברים על חוקים שיפלו ערבים ולהט"בים, מרחיבים אכרם עבד ועידן מאדב, זוג בעסקים ובחיים, את מסעדת "עראבסקה" שלהם בחלק המחוספס של שוק תלפיות בחיפה. "באנו לעשות את השינוי פה. פתחנו מקום שיקבל אותנו כמו שאנחנו ולא משנה אם אנחנו יהודים, ערבים או גייז", הם אומרים בראיון גלוי לב, יוצאים נגד המגמה "לפתוח מסעדות פלצניות באמצע השוק", אבל לא מבטיחים שעוד חמש שנים נמצא אותם בחיפה ולא בברלין
אישה מבוגרת עוצרת בפתח המסעדה. "אפשר קובה, עידן?", היא שואלת. "בטח נשמה, תכף אני מביא לך". הוא נכנס למטבח ומביא לה קובה. חינם אין כסף. עושה רושם שהוא מכיר אותה וזו לא הפעם הראשונה. עידן מאדב (31) ואכרם עבד (39) הם בני זוג בחיים ובעסקים. לפני שנתיים, בשיא הקורונה, פתחו את מסעדת עראבסקה בשוק תלפיות בחיפה. בתחילה פתחו מסעדה בלונץ 7 ובר בשם קרקדה בלונץ 9 ועכשיו הפכו את המקום במספר 7 לטבעוני בלבד ואת הבר לעראבסקה — המסעדה הראשית שהיא גם בשרית.
אכרם אומר שבמסעדה שלו כבר אכלו מאות אלפי לקוחות. אחרי שטעמתי את האוכל שלהם, הקובה, עלי הגפן והכרוב הממולאים, גלילות החציל, מאפה העולש, השישברק וכל השאר, ובעיקר אחרי שחוויתי פעמיים את האווירה המשוחררת, השמחה, הכיפית ובעיקר המחבקת והאוהבת, אני יכול להבין למה.
אנחנו יושבים אחרי המשמרת ומוזיקה ערבית נהדרת עדיין ממלאת את חלל האוויר. עוברים ושבים עוצרים כל הזמן לברך את עידן על המקום החדש־ישן שפתח. "המטבח הערבי מתממשק נהדר עם צמחונות וטבעונות וגם, מה לעשות, מתאים להיפסטרים. ולכן אחד המקומות יהיה רק טבעוני. כולל תחליפי בשר שלא תרגיש שהם תחליף. אכרם עצמו היה טבעוני 16 שנה", אומר עידן מאדב.
המסעדה שלהם ממוקמת ברחוב לונץ בחלק הפחות מתויר ומפונפן של שוק תלפיות. "שוק חייב להיות תואם לסביבה שלו", מסביר אכרם עבד, "אני לא יכול לפתוח מסעדה פלצנית בתוך שוק. לאורך כל ההיסטוריה שוק זה משהו שהעניים הגיעו אליו וידעו ששם זול. אני לא אשב במסעדת גורמה בשוק. האוכל שלנו הוא אוכל שוק. את המצרכים אנחנו קונים בשוק ומכינים מהם את האוכל".
מאדב: "בטח שלא הייתי פותח את זה בבת ים שממנה אני הגעתי, כי לא היו מקבלים אותנו שם כמו שאנחנו. וכן, יש רגעים שאני שואל את עצמי למה אני לא עובר לרחוב רגוע יותר. אבל אנחנו עקשנים".
שניהם לא עסקו קודם במסעדנות. מאדב עסק בשיווק דיגיטלי ועבד בסיעוד. מאדב במקור מבת ים ועבד מחיפה. את המסעדה פתחו במקור בשביל אמו של עבד, עמאל, שאחראית על המנות הנהדרות שיוצאות מהמטבח. היא היתה בעלת בסטה והאישה הראשונה בשוק תלפיות. היא נולדה בחיפה והתחתנה עם איש מדיר אל אסד, המשפחות לא קיבלו אותם, "היו להם חיים קשים. היא נאלצה להעביר את אכרם לפנימייה". בהמשך היא שקעה לדיכאון לאחר שאחיו של עבד מת בתאונה, והפסיקה לצאת מהבית. "רצינו להחזיר אותה לחיים", אומר מאדב. במהלך השיחה עמאל מביאה לשולחן עוד קצת קובות מטוגנות נהדרות עם קצת טחינה וחריף בצד. היא מכינה פה אוכל ביתי, כזה שאתה כמעט לא פוגש. אפילו במסעדות הספורות שיש לנו בארץ של אוכל ערבי כפרי. אתה רואה את החיים על הפנים שלה, אבל גם את השמחה על מה שיש עכשיו. החיוך שלה שובה לב. כמו של הבן שלה. ובן זוגו שהרעיון שהיא תבשל היה בכלל שלו. "בהתחלה היא לא הסכימה. עכשיו היא מאושרת", אומר עבד.
אבל "הלוואי שההתעסקות שלנו פה היתה רק במסעדנות", מוסיף מאדב, "נכנסנו לאזור לא קל. זה היה רחוב של נרקומנים וזונות ויש עדיין לא מעט כאלה. לפני שמונה חודשים עשינו שיפוץ, ותוך כדי גנבו לנו חומרי גלם, ציוד מזגן וכל דבר שאפשר לגנוב בשווי מצטבר של 90 אלף שקל. באנו עם איזה רצון מאוד נאיבי. ידעתי אמנם שמסעדנות זה אולי התחום הכי קשה בארץ והיום אני חווה את זה על בשרי. אבל רציתי לעשות עסק לקהילה".
הגאה?
"לא רק. לכלל הקהילה כאן. עשינו המון אירועים. מופעי דבקה, ארוחת איפתאר ומימונה ביחד, ריקודי בטן, סטנד־אפ, מופעי דראג. פתחנו פה קודם כל כי היתה הזדמנות עסקית. אבל גם כי חיפה יותר פלורליסטית מכל שאר הערים המעורבות והבנתי שאכרם ואני נרגיש יותר בנוח כזוג יהודי וערבי. עדיין גם פה יש קשיים. אני רואה אנשים שמכירים את אכרם וצועקים לו 'יא הומו'". ועבד מוסיף: "לפני חודשיים התווכחתי עם שליח שבא לקחת משלוח מאצלנו, הוא הוציא קסדה ודפק לי אותה בראש. יש כאן המון אלימות".
מאדב: "אני יכול לראות פה נרקומן ואני לא ארגיש יותר טוב ממנו. כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במקומו. אני לא נותן להם כסף כי אני לא רוצה לחזק את מאורות הסמים שיש כאן. אני נותן להם אוכל. בסוף היום אנחנו מחלקים מה שנשאר — וזו הקהילתיות שאני רוצה. יש פה הרבה אנשים שונים. לה"טבים, טרנסג'נדרים, נרקומנים, זונות. עניים. הייתי רוצה שתהיה פה במדינה יותר סובלנות לכולם, כערך. שיהיה ביטחון אישי, חברה מאוחדת, ואגב, זה שאני יוצא עם אכרם לא הופך בהכרח את הדעות שלי לרכות יותר כלפי המגזר הערבי. למשל ביחס לאלימות שיש במגזר".
בכנסת מדברים על הצעות לחוקים שמפלים ערבים, שמפלים להט"בים. איך חיים עם זה?
עבד: "עידן ואני באנו לכאן עם מטרה אחת, לעשות שינוי. פה. לא מעניין אותי העולם — אנחנו ערבי ויהודי בעסק אחד; אני בתור ערבי שהוא גם הומו, שגר במדינת ישראל. אף פעם לא הגדרתי את עצמי, אגב, כפלסטיני או משהו כזה, אני ישראלי. לא נכנסתי לפוליטיקה הזאת. רציתי לקבל את הבמה שלי במדינה בתור אזרח. להביא שיח חדש שאין בו ערבי, יהודי, אשכנזי, אתיופי. ואני לא מצליח. אני מרגיש את האהבה של האנשים אבל איכשהו זה לא עובד. תמיד השיח הזה נמצא בשורש של החברה הישראלית. זה תופס אותי בכל מקום. בחדשות, כאן ברחוב".
אכרם עבד: "אני רוצה להיות מי שאני ושכשאתה בא אליי תקבל אותי. המסעדה היא הבמה שאני יוצר את זה "
משלל הזהויות שלך, מה הכי קשה?
"אף פעם לא היה לי קשה להיות הומו במדינת ישראל. תמיד היה לי קשה להיות ערבי. עד היום. גם בשיח היומיומי. עם יהודים שאומרים לי משפט כמו 'יש לי חברים ערבים'. יופי! אז? מה אתה רוצה להגיד לי בעצם? אני הייתי ילד פנימייה, ועברתי שם דברים מאוד קשים כולל אונס, ובכל זאת הצלחתי להפוך לילד אהוב ומוגן אחר כך. ואני אומר לך שיותר קשה להיות ערבי. במציאות הישראלית אנחנו הערבים לא לפה ולא לשם. אני לא אשם בזה שנולדתי ערבי. ופה כל יום שאתה חי — אתה מרגיש אשם".
אתה פסימי?
"אם היום יגידו לי, 'בוא אני אפתח לך חומוסייה בגודל של השולחן הזה בברלין', אני אלך. רק שלא אצטרך יותר לשמוע את השיח הזה, ערבי, יהודי, הומו".
"הוא מדבר ככה וזה כל כך לא נכון", מתערב מאדב. "דווקא אני הייתי יותר פתוח לגור בפורטוגל שיש לי דרכון שלה. ובא אליי הערבי ואומר לי 'אין לי מדינה אחרת', אז אמרנו בוא ניקח את המקום היחיד שיכול לתת לנו זרקור, חיפה, וננסה. אכרם לא יוותר. הוא בן אדם חזק".
בעוד חמש שנים תהיו פה או בפורטוגל?
"אם המצב יימשך כמו שהוא עכשיו, אני לא חושב שיש לי מה לעשות כאן", אומר עבד. "אני רואה איך חבר שלי חי בלונדון, הוא לא 'ערבי' ולא 'הומו'. הוא בילאל. אין מעבר לזה. אני רוצה להיות מי שאני, ואני רוצה שכשאתה בא אליי תקבל את מי שאני כמו שאני מקבל את מי שאתה. המסעדה היא הבמה שאני יוצר את זה. אני אומר כאן בעצם לאנשים, 'בואו, אל תיבהלו'. אבל אני תמיד מחכה למהומות הבאות — והן יגיעו".