ט' באב בפתח: "חיבוקי פיוס לא יעזרו פה"
ט' באב בפתח: "חיבוקי פיוס לא יעזרו פה"
ערב תשעה באב וביטול עילת הסבירות התכנסו בכותל נציגים של שני המחנות הנצים. גם על השאלה האם עוד יש כאן סיכוי לדיאלוג דעותיהם שונות. הרבנית הדסה פרומן משוכנעת ש"הקרע בינינו יאפשר צמיחה חדשה". ד"ר תומר פרסיקו קובע: “יש סיכוי שזו תחילת דעיכתה של ישראל"
השבוע הזה היה מכריע בתולדות ישראל. החוק לביטול עילת הסבירות עבר, משמעותו פגיעה בעצמאות הרשות השופטת — וזה קרה ממש בסמיכות לתשעה באב החל היום, התאריך טעון החורבנות ההיסטוריים. ביום ראשון השבוע עוד התקיים אירוע שנועד להפיח תקווה ולכונן גשר בין המחנות הנצים, הליברלי מצד אחד והשמרני־דתי מצד שני: צעדה משותפת מהכותל המערבי עד למשכן הכנסת בהשתתפות רבנים ואישי ציבור מתומכי ומתנגדי הרפורמה.
צעדו שם יחד שקמה ברסלר, מנהיגת מאבק "הדגלים השחורים", אייל נווה מראשי מאבק "אחים לנשק", ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, פרופ' אליקים רובינשטיין, ולצדם הרב יעקב מדן, הרב רא"ם הכהן, הרב אמנון בזק, הרבנית אסתי רוזנברג, הרבנית הדסה פרומן ואחרים.
האומנם אחים אנחנו? אולי יותר בני זוג במערכת נישואין שעלתה על שרטון, ועכשיו השאלה המתבקשת היא: שלום בית או גירושים? יש בכלל על מה לדבר? תלוי את מי שואלים. "זו שאלה מאוד רצינית", אומרת הרבנית הדסה פרומן, "כי מה שאירע עכשיו, הקטסטרופה הזאת של מאבק אכזרי ואלים, מעלה את כל הניגודים והשלילה בחברה.
“הרפורמה”, אומרת פרומן, "היא המסמר הקטן בתהליך שנמשך הרבה שנים. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להסתכל בעיניים לתוך החור השחור ולהבין מה באמת שורש המחלוקת. ויש פערים שגורמים להמון תסכול ושנאה".
אילו פערים?
"יש פער גדול בין אליטות ואנשים שמרגישים מושפלים וחסרים. הממשלה לא באמת מעמידה את האיכויות של העם הזה אלא מלבה קרב אלים: בין דתיים לחילונים, בין שמאל לימין. אני עובדת שנים רבות כדי לגשר על הפערים האלה, ועכשיו כאילו אומרים לי - 'גברת, נכשלת'. עם זאת, אני מייצגת ציבור של ימין אידיאליסטי, אני מתנחלת מתקוע והילדים שלי מתנחלים. ויש ציבור גדול בחברת המתנחלים שדווקא מבחינה תרבותית כבר נפתח ובונה מערכות שיוצרות קשר עם כל הצדדים של החברה הישראלית. גם בצד השני אני מגלה התחדשות: בחודשים האחרונים אני מסתכלת בהתפעמות על מחנה השמאל והמרכז, שהרים דגל ואמר המדינה חשובה לי, הדגל חשוב לי. זו התחדשות מטורפת. את כל הדברים האלה אפשר לגייס לטובת שינוי בחברה הישראלית. אסור ברגעים האלה של משבר עמוק לשכוח שכבר צומח כאן משהו אחר".
באמת אפשר לגשר על הפערים? יש על מה לדבר?
"בטח, בציונות הדתית הלאומית לכל החברים שלי יש חברים במחנה המרכז, בתחומי התיאטרון והשירה, ההגות, הספרות והאקדמיה, הם לא שייכים לחשיבה של הציונות הדתית האפלה - אני קוראת לה 'אפלה' כי היא לא מאירה פנים אלא לתוך עצמה. הלוואי שכל הכוח העצום שקיים בשמאל ובמרכז בחברה החילונית יופנה לקומם מחדש את מדינת היהודים. הלב שלי שותת אחרי מה שקרה השבוע, ועם זאת יש קרקע לצמיחה חדשה. בואו לא ניתן לכוחות האופל לדכא ולהכניע ולהמית את העושר הנפלא".
העושר הזה, הגיוון והפלורליזם מתאפשרים רק בחברה שכללי המשחק שלה ליברליים.
"החברה החילונית הלכה לאיבוד לאחר שהתנתקה מהשורשים. אני מחוברת לעולם המקורות, וכשלא מחוברים אליו יש סכנה של התפזרות, זה מה שקרה. השמאל הערכי הלך ונחלש וכמעט התפרק, כי המקום האוניברסלי לא מספיק חיזק אותו. האיזון בין שתי הידיים קריטי לקיום התרבותי שלנו. יש לשמאל שותפים טובים בימין, העצרת שהתקיימה בכותל היתה מדהימה, אנשים גילו שהם צריכים את השותפות הזאת".
פגשת את מובילי המחאה?
"היתה תפילה בכותל, ומעגל תפילה מעל רחבת הכותל, של אלה המתפללים בדרכם. ואני אוטומטית הלכתי למתפללים בדרכם, פגשתי לב פתוח. הם באים ממקומות אחרים ויש בהם משהו נדיר מבחינת הקשר שלהם לארץ וההשתוקקות שלהם שיהיה כאן כוח ערכי ותרבותי. צריך להושיט יד וליצור בריתות. הביטוי 'ימין על מלא' הוא קשה, כששמעתי אותו לראשונה הבנתי שזה אגרוף קפוץ - זה אני עם עצמי וכל מה שמחוץ לי יחטוף. האגרוף הקפוץ הזה הביא אותנו למציאות הזאת, ואת האגרוף הזה צריך לפתוח. במחאה יש משהו מאוד מרשים אבל זה יכול ליצור תגובת נגד של אלימות המחנה השני. ההתעוררות הזאת צריכה להביא להובלה משמעותית לאופק חדש. צריך לרקום מחדש את הסיפור".
משתתף נוסף בשרשרת האנושית, מהצד השני של המפה הפוליטית, היה ד"ר תומר פרסיקו. כשהוא נשאל אם בצד הליברלי עוד נותרו מספיק אנשים שרוצים להיאבק על הבית המשותף ולא להתגרש, הוא משיב ש"חלק בטוח יתגרשו ויעזבו או ייסוגו לגלות פנימית. השאלה היא כמה ירצו ללכת לטיפול ולתקן".
התיקון אפשרי?
"כמו בזוגיות, קודם צריך להפסיק עם הגזלייטינג. הרי כל הסיפור של ה'רפורמה' הוא לא באמת בשביל 'משילות', אלא מסיבות אחרות לגמרי: נתניהו והמשפט, סמוטריץ' והסיפוח, החרדים והפטור. וכמובן מעבר לזה הרצון להיאבק בליברליזם. לא ייתכן ריפוי בלי לומר את האמת. בקיצור, קשה לראות כאן סיכויים גדולים לאהבה מחודשת. מה שכן, בישראל יש רמות גבוהות של סולידריות בין האנשים. אולי המשפחתיות הזאת בכל זאת תציל אותנו".
פרסיקו, עמית במכון הרטמן ועמית מרכז רוביינשטיין באוניברסיטת רייכמן, הוא אינטלקטואל ציבורי , שזוכה לקהל עוקבים גדול ברשתות החברתיות. "אפרופו טיפול זוגי", הוא אומר, "אבישי בן חיים צייץ אחרי החקיקה 'בואו נתפייס, היד מושטת'. זה הזכיר לי את הגבר שמכה ואז נרגע ומבקש להתפייס".
באילו אמיתות לא נעימות צריך להכיר כדי להפסיק את הגזלייטינג?
"במחנה שלנו אנשים רואים ממשלה שיש בה אנשים שונים מהם לחלוטין, וזה מוציא אותם מדעתם. זו ממשלה שמורכבת מרוב של מיעוטים: חרדים, חרד"לים, ש"ס והם שואלים אז למה שנשרת מדינה שאלה מנהיגיה? ואילו המחנה השני צריך להכיר באינטרסים שעומדים מאחורי המהלך: נתניהו שרוצה להשתחרר מהמשפט, החרדים שרוצים פטור מהליבה ומהגיוס והחרד"לים שרוצים לבצר ולהעצים את מפעל ההתנחלויות. וכמובן הפרויקט המשותף של החרדים והחרד"לים - ההלכיזציה של המרחב הציבורי, פחות פעילות בשבת, הפרדה מגדרית, צמצום זכויות של נשים, להט"ב ומיעוטים אחרים. וברמה גבוהה יותר מסתתרת השאלה האם אנחנו רוצים להיות חלק מהעולם המערבי או לא? הממשלה הזאת אומרת חד וחלק, לא רוצים. ליברליזם, פלורליזם, פמיניזם, להט"ביזם - זה לא מתאים לנו!".
כשהוא נשאל איך היה במפגש בכותל משיב פרסיקו כי "זה היה רגע מרגש, ברחבת הכותל עצמה התקיימה תפילת שחרית וברחבה העליונה עמד קהל ששר 'לו יהי' ו'הליכה לקיסריה' - זה היה יפה. מי שמאפשר רגעים מהסוג הזה זה המרחב הליברלי. כי המרחב הליברלי יכול להכיל מדינת הלכה כמו בני ברק, אבל אם כל ישראל תהיה בני ברק לא תתאפשר מדינת תל אביב. לכן הדיבור על קנטונים לא רלבנטי".
הגענו לשאלה מה הלאה. מה עושים?
"המצב באמת נורא ואיום ויש סיכוי שזו תחילת דעיכתה של ישראל, צריך להגיד את זה. הדרך קדימה עוברת לא בחיבוקי 'אחים אנחנו ובואו נתפייס'. הסיפור הוא להסכים על כללי המשחק - ועל זה המאבק. יש לקבוע כללי משחק ברורים של מרחב ליברלי אזרחי, שבו אין כפייה דתית, יש שוויון בין בני אדם, יש זכויות למיעוטים, זה המינימום שממנו אפשר להתקדם. סכסוכים אידיאולוגיים אפשר ללבן. "זה נכון שמרחב ציבורי ליברלי הוא לא דבר ניטרלי - הוא חילוני ומחלן בבסיסו. יש לו רעיון מסוים על האדם. אינדיבידואל אוטונומי עם זכויות, שיכול לבחור בכל רגע מה הוא עושה ובמה הוא מאמין ומה מגדרו, וזו תפיסה שאינה משותפת לציבור הדתי. אז לכאורה זה חוסר הגינות שתפיסה אחת היא הבסיס אבל זו התפיסה היחידה שמסוגלת לנהל חברה משגשגת מודרנית ולא אלימה. מדינות שהתרחקו מהתפיסה הזאת, כמו הונגריה, פולין או טורקיה, סובלות מקשיים כלכליים וחברתיים ורמיסת זכויות אדם. אז קמה פה תנועה אזרחית מפוארת שעשתה המון. בלי ההתנגדות כל הרפורמה היתה עוברת, יריב לוין עצמו אומר שהיא היתה מחרבת את הדמוקרטיה הישראלית. אז בלמנו את זה, הובסנו בקרב על עילת הסבירות אבל בוודאי זה לא סוף המשחק".
