האב ששכל את בנו וחזר לגדל רימונים: "החלטתי להמשיך בחיים"
האב ששכל את בנו וחזר לגדל רימונים: "החלטתי להמשיך בחיים"
שבועיים אחרי שאיבד את בנו שחר ב־7 באוקטובר כבר חזר יורם קדמן למטעי הרימונים שלו מזן "עכו" בנגב המערבי, מתוך כוונה לשווק עד ראש השנה פרי מובחר ועסיסי. "אמרתי: אני לא מביא את שק הצרות שלי אלא רק מסר חקלאי"
יורם קדמן מסרב להביט לאחור. אחרי שאיבד את בנו שחר גל קדמן בקיבוץ נירים ב־7 באוקטובר, הוא מתעקש להמשיך הלאה. קדימה. מסרב לבכות ומתקשה אפילו להשלים עם אבלה הכבד של אשתו, שעזבה את ביתם בישע שבנגב המערבי ועברה למקום רגוע יותר, יחסית. את מרב זמנו ומרצו הוא מקדיש לגידול הפירות שלו וכעת הוא שקוע כולו במטרת־העל: לשווק לצרכנים לראש השנה רימון מתוק ומוכן לאכילה ולא כזה שהוא עדיין חמוץ ומייבש את הפה כמו חלק גדול ממה שפוגשים לפני החג.
"קיבלתי החלטה שאני ממשיך בחיים הרגילים ומתמקד ברימונים", הוא אומר לי ומציג ארגז מלא רימונים לא גדולים יחסית, אדמדמים־ורדרדים כמו שצריך, בוהקים מטריות ומלאים להתפקע בגרגרים אדומים. כשאני טועם אחד מהם, אני מבין על מה הוא מדבר. הרימון שלו, מזן "עכו", טעים להפליא, מתוק ולא עפיץ, כלומר לא מייבש את הפה.
רוב צריכת הרימונים, יותר מ־50%, מתרחשת בימים אלו סביב ראש השנה. אך הזן הנפוץ בארץ, שני שלישים מהתוצרת, הוא מזן "וונדרפול". "זה זן שהוא באמת מלך הרימונים, אבל כרגע הוא לא בשל עדיין. הוא מצוי חודש לפחות לפני המצב שבו צריך לקטוף אותו. אולי הוא יפה — אבל זה מרור". גם קדמן מגדל וונדרפול, פשוט לא מוכר אותו עדיין. הוא מראה לי שהוונדרפול עוד לא אדום מספיק, אף שהוא גדול יותר, ובעיקר עדיין לא מלא בגרגרים עסיסיים, ואם נוקשים עליו עולה צליל חלול, בניגוד לצליל העמום שמפיק העכו.
קדמן מייצר גם מיץ רימונים נהדר שנמכר רק מפה לאוזן. אין דרך כמובן לקנות דווקא את הרימונים שלו בשווקים וזו גם לא מטרתו. המטרה היא לנסות להעביר מסר לצרכנים לחפש רימונים בשלים, עגולים ואדומים. "זה עניין של מודעות וצרכנות. וכמובן תלוי גם ברצון של המגדלים עצמם להיות בסדר ולא לשווק בוסר".
קדמן ואשתו רונית חיים בישע שמול רפיח כבר 40 שנה. "היו לי ארבעה ילדים, אחד נרצח בשבת השחורה", הוא אומר בלקוניות מקפיאת דם על בנו שחר, שגם היה אגרונום וטכנולוג מזון מצטיין שהתגורר ביישוב רנן בנגב המערבי עם אשתו איילת ונרצח במסיבה בנירים. קדמן עצמו, היום בן 70, למד חקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות ואחרי הלימודים עבר מתוקף תפקידו כאגרונום במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לימית — שם היה אחראי על העברת מטעי התמרים והמנגו של המקום לביתם החדש אחרי הפינוי. "העברנו איזה 5,000 עצים גדולים לסופה וחולית. שנה שלמה עבדנו על זה".
כמה שנים אחרי פינוי ימית קנה משק בישע ומאז הוא שם. "היו לי בהתחלה 85 דונם. היום יש לי 150 דונם, מתוכם 125 דונם רימונים. הייתי מדריך חקלאי ולכן חלק גדול מהשנים חייתי באפריקה, כולל 12 שנים במצרים. קשוח, כן, אבל נהניתי. לימדנו אותם חקלאות מדברית. זו היתה גם פרנסה טובה. להם זה היה ידע חדש שהם לא נתקלו בו מעולם"
אפשר היה לשנות משהו אם היינו משקיעים יותר ביצוא הידע החקלאי שלנו?
"הסכמי השלום עם מצרים נתנו לנו 40 שנה של שקט ששווה הכל. הסכם השלום פג תוקפו והיום הם עושים מה שהם רוצים. אבל לפני 40 שנה היה תור הזהב ביחסי ישראל־אפריקה. אני והחברים שלי האגרונומים הדרכנו באתיופיה ובעוד מקומות ביבשת. למרות ההצלחה בעולם היום ישראל עושה מאמץ גדול מאוד למזער את ענף החקלאות, כמו למשל הניסיון להיפטר ממכון וולקני".
מכל הילדים שלו, הוא מספר, "רק בת אחת נשארה במשק. ואני לא מעודד אותם להיות בחקלאות. אבל בניגוד למה שנוטים לחשוב, בעיניי להיות חקלאי זה אחלה של חיים. גם כלכלית זה משתלם אם אתה לא רק חקלאי אלא גם קצת יזם ומשווק".
החוכמה, הוא אומר, זה "לדעת הכל: להיות איש טכני, לדעת לנהל עובדים, לתכנן, להבין בכסף ובסוף להבין קצת בחקלאות. רק שהיום אין דרך אחרת לשרוד אלא אם אתה ממש גדול. אבל אני עצמי 'יושב טוב'. לפני שנה קניתי לבן שלי, שנרצח, משק במקום שני נכסים שמכרתי בחולון. אני העדפתי משק על שתי דירות בחולון. לטווח ארוך אני מאמין שלנדל"ן במרכז יש סוף, והנגב — הוא אינסופי".
מתוך ציונות?
"איזה ציונות? רציונל. ואני גם אוהב את האזור".
האיש שקרה לו האסון הגדול מכולם, מסרב לתת לו לעצב ולעצור את חייו, ומעדיף לדבר רק על רימונים. כשאני מתעקש לשאול על מה שקרה לו, הוא מסכם זאת כך: "אני אישית התגברתי על השבר הנורא. מהר מאוד. היו שבועיים של איחור בגלל המלחמה. הפסדתי לפחות 50 טונות שזרקתי לרצפה. לא באתי לבכות. אני לא מביא את שק הצרות שלי אלא מסר חקלאי. אני החלטתי שאני ממשיך את החיים, חוזר לשגרה וחי רק עם מה שיש. אשתי בטראומה נוראית, נכנסת מתחת למיטה כשיורים. היא גרה עכשיו ברביבים כבר שנה. היא וכלתי והנכדים ברחו. אני מבין אותה ומקווה שהיא מבינה אותי. אנחנו לא מספיק גיבורים וחזקים כדי להרשות לעצמנו לחיות כל הזמן בטראומה".
