"לבעלי קשת ורשת יש עסקים אחרים, מילה טובה של ראש הממשלה תועיל להם"
"לבעלי קשת ורשת יש עסקים אחרים, מילה טובה של ראש הממשלה תועיל להם"
יוסי עוזרד, מפיק "ביקור התזמורת" ו"אפס ביחסי אנוש" הוא סרבן תוכניות ריאליטי, סבור שצריך כבר לסגור את גלי צה"ל, חושב שתאגיד השידור הוא אחד הדברים הטובים שקרו, ומעדיף להיצמד לאמת מלהרוויח עוד כסף - בדיוק כמו שהוא כותב בספרו החדש "נערי האוצר"
“בסביבות גיל 40 החלטתי שאני לא עושה יותר שקר בנפשי בשום תחום, לא משנה באיזה מחיר”, אומר יוסי עוזרד, איש תקשורת בכיר, מפיק קולנוע וטלויזיה, יזם וגם סופר שפירסם שלושה רומנים וכעת מוציא קובץ סיפורים חדש.
“את יודעת ש’יולי אוגוסט הפקות’ שבבעלותי לא עשתה ריאליטי מעולם? מבחינה כלכלית זה עונש נוראי, אבל זה לא חלק מסט הערכים שלנו, אז ויתרנו. היתה תקופה שפתחנו ערוצי טלוויזיה גם באפריקה, ברגע שהבנתי שאתה יכול להקים שם ערוץ רק אם אתה משלם למישהו — לא הייתי מוכן לזה”. ובאמת עוזרד מדבר בכנות. הוא למשל סבור שצריך לסגור את גלי צה”ל, הבית התקשורתי שבו צמח, משום שאיבדה לדעתו את החופש העיתונאי.
עוזרד כיהן כראש מחלקת החדשות של גלי צה”ל, הקים את חברת החדשות של ערוץ 2 והיה המפיק הראשי שלה, הקים את ערוץ 8, כיהן כמנכ”ל חברת ICP של הכבלים, ייסד את חברת “יסמין TV”, שימש כעורך הראשי של ערוצי הסרטים והסדרות ב־HOT, וב־2004 הקים את חברת “יולי אוגוסט הפקות” יחד עם אשתו ליסה שילוח־עוזרד (שכיהנה כסמנכ”לית הטלוויזיה ב”כאן” וניהלה עד לפני כשנה את קרן הקולנוע הישראלי). בינתיים “יולי אוגוסט” נמכרה לתאגיד התקשורת הגרמני פרוזיבאן, ולשניים יש עסקים נוספים שקשורים בבניית מוסדות רפואיים במדינות מתפתחות ובשיווק תרופות.
“שנים הייתי שקוע בניהול הכלכלי, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שחייב לבוא שינוי. באופן מודע התנתקתי מהניהול השוטף. למזלי יש לי שותף צעיר ומבריק שמאפשר לי להינות מהפירות הכלכליים ולהתפנות באופן מלא לכתיבה”. אחרי הרומן הראשון “קיבוץ ברלין” מ־2013, שמספר על חייהם של אנשי קיבוץ, רומן שני, “גשר הדורות”, על פרשיית רצח גלילת מן העבר, ורומן שלישי, “ירח מעל סואץ”, שמתאר זיכרונות ממלחמת ההתשה — רואה אור כעת הספר “נערי האוצר” (הוצאת שתיים), אוסף סיפורים עם ממד אוטוביוגרפי.
הקובץ נפתח בסיפור על זיקנה: אדם בן 70 פלוס מתעורר בבית חולים ולא מבין מה יש לו, הוא רק נלקח מבדיקה לבדיקה. הסיפור השני מספר על אברהם ג' בקיבוץ בצפון הארץ, ניצול שואה שמיטיב לשחק כדורגל ויש לו שני מספרים מקועקעים על היד. שני הסיפורים הבאים מתארים איש עסקים ישראלי שנוסע לפגישות מכריעות עם מיליארדרים בחו”ל, אבל חותך באמצע. ויש עוד סיפורים שמתארים ילדות בקיבוץ, והיאחזות נח”ל מופגזת בידי הסורים.
עוזרד, 73, נולד בקיבוץ להבות הבשן שבגליל העליון, הוא שירת כקצין בנח”ל, השתתף במלחמת ההתשה והיה מפקד היאחזות נח”ל גשור ברמת הגולן. אחרי השחרור עזב את הקיבוץ ולמד משחק ובימוי, ולגלי צה”ל הגיע ככתב ועורך חדשות ב־1976. משם הדרך התארכה בישראל ובעולם, אבל איכשהו הקיבוץ תמיד נשאר שם.
“להבות הבשן היה קיבוץ של יוצאי גרמניה ופולין, והשואה היתה ברקע”, הוא מספר. “שני הורי מברלין, אבי הגיע לארץ לפני המלחמה ואמי רק אחרי, היא ואחיותיה ברחו לבלגיה וניצלו. עד משפט אייכמן לא דיברו על זה". בתור ילד פגש פעם בקיבוץ את ז’אן פול סארטר וסימון דה בובואר, "כשאני מספר את זה אנשים לא מאמינים לי אבל זה אמיתי לחלוטין: הם ראיינו אותנו על השאלה מה זה זמן איכות. אצלנו בבית ארוחת ארבע בחדר ההורים היה זמן של כל המשפחה יחד”. עוזרד הוא הקיבוצניק שהצליח, גם במובן הכלכלי. הוא מדבר בפשטות על כסף, ומרגיש איתו די בנוח.
המפגש של הקיבוצניק עם הכסף עולה הרבה בספר.
“לכסף אין כל כך הרבה משמעות בשבילי. אני נהנה כשמשא ומתן מצליח, אבל זה לא חזות הכל. יש שאלה כמה אתה מוכן להשתעבד לדבר ויש שאלה של יושרה: כשהייתי מנהל מחלקת החדשות בגלי צה”ל, הרמטכ”ל משה לוי רצה לסגור את החדשות בתחנה ואנחנו הגענו עד בג”ץ וניצחנו. עד היום יש בגלי צה”ל מחלקת חדשות, ואני נאלצתי ללכת הביתה — אבל זה היה שווה את זה".
בשני סיפורים בספר יש גיבור עם תשוקה ישראלית לפרוע את הסדר כשהוא מול אנשים מאירופה או ארה"ב. כשעוזרד נשאל אם גם הוא מרגיש צורך להישאר ישראלי באינטרקציה עם חברות מחו"ל הוא מייחס את הנטייה הזאת לילדותו. “היה משהו די מטורף בחינוך הקיבוצי של השומר הצעיר. מצד אחד היה חופש מוגזם שאף הורה היום לא היה מרשה לעצמו. בכיתה ה’ יצאנו ללכוד נחשי צפע בלול תרנגולות כדי לקבל כסף מהזואולוג פרופ' מנדלסון, או שהיינו הולכים למקומות שנמצאים 800 מטר מהגבול הסורי.
“ומצד שני היה חינוך יקי קפדני, כל בוקר כל אחד מסדר את המיטה שלו כמו בצבא. הכל מקופל. בתיק יש סדר. באחת בצהריים נכנסים למיטה לשעתיים, ישן לא ישן אתה במיטה. לבר מצווה קיבלנו ספרים כמו ‘ייסורי ורתר הצעיר’, ‘מיכאל קולהאס’ וברכט בכלל היה אליל נוער. יש משהו מוזר בחינוך הזה, הכי אירופי מצד אחד, וחופש מזרח תיכוני בדואי מצד שני: אם הסתגלת יש לך ילדות מדהימה, לי היתה ילדות מדהימה. אם לא הסתגלת — הלך עליך.
“אז בפגישות שלי עם אנשים בחו”ל יש יתרון גדול בעובדה שהם לא קולטים אותי. אתה נראה להם כל כך מחוספס, בא לפגישות באירופה עם אנגלית של איכר, ומה תגיד להם, הייתי בגלי צה”ל? הקמתי את ערוץ 8? אין לך קרדיט על זה, כל מה שיש לי להציע זה ההווה, החשיבה השונה שלי והיכולת לראות דברים שהם לא רואים, נדמה לי שהם למדו להעריך את זה: באמסטרדם היה לנו ערוץ טלוויזיה והיו תלונות של אי שביעות רצון מהמוצר.
"החלטתי לבוא לראות את שירות הלקוחות שלהם. ישבתי איתם כמה זמן, ואז אמרתי למנכ”ל שכל מי שעונה לטלפונים זה סטודנטים בני 18 עד 21, ורוב המטלפנים זה אנשים מבוגרים שצריכים שידריכו אותם. 'תחליף את כוח האדם לאנשים מבוגרים שיש להם סבלנות'. שלושה חודשים אחרי זה עשיתי סקר ושביעות הרצון עלתה פלאים".
1 צפייה בגלריה
מתוך הפקות של יולי אוגוסט מימין לשמאל: "ביקור התזמורת", אפס ביחסי אנוש" ופלפלים צהובים". השעשועונים מימנו את הפקות האיכות
(צילומים: ערן כהן, באדיבות פסטיבל הקולנוע בירושלים)
חברת ההפקה המובילה שהקים “יולי אוגוסט” קמה גם היא בעקבות עניין פשוט. היום היא מזוהה עם סרטים זוכי פרסים כמו “ביקור התזמורת” ו”אפס ביחסי אנוש”, וסדרות כמו “החברות הכי טובות” ו”פלפלים צהובים”. וגם עם השעשועון “לעוף על המיליון”, שמצליח מאוד בעולם ומהווה נכס מרכזי מבחינה מסחרית.
אבל היא נולדה "מתוך מצב שמועצת הכבלים הקצתה תקציב להפקות מקור לילדים. קיבלתי תקציב והייתי צריך להפיק ארבעה סרטי ילדים תוך חצי שנה ואישורי עבודה לילדים נותנים רק בחופשת הקיץ אז כל ארבעת הסרטים צולמו ביולי אוגוסט. השותף שלי אמר לי 'השתגעת? חברת הפקה בישראל מפסידה 200 אלף דולר בשנה, לא משנה מה'. הוא צדק, במשך שלוש השנים הראשונות הפסדנו סכומי עתק, בשנה הרביעית פיצחנו את זה — הפקנו שעשועונים ברמה סבירה: ‘אחד נגד מאה’ ו’לעוף על המיליון’ שהפורמט שלה נמכר בכל העולם — וזה איפשר לנו לעשות דברים איכותיים יותר".
איך אתה רואה את שוק התקשורת היום? חופש העיתונות נמצא בסכנה?
“בישראל חיים 9.5 מיליון תושבים, ויש שלושה אמצעי תקשורת טלוויזיוניים גדולים. לבעלי המניות של קשת ורשת יש עסקים כמו בנקים או חברת משקאות, שהרבה יותר מעניינים אותם מחברת החדשות, והם מושפעים מכל החלטה של הממשלה. באופן טבעי הם רגישים למה שמשודר, יש לזה השפעה גדולה וישירה עליהם. מילה טובה של ראש הממשלה יכולה להועיל להם, ואנחנו יודעים שזה קורה. לכן העובדה שיש תאגיד ציבורי שבו השיקול הוא הצופה ולא בעלי המניות — מאוד חשובה.
"התאגיד הוא אחד הדברים הטובים שקרו פה. אבל מירי רגב אמרה ‘מה שווה התאגיד אם אי אפשר לשלוט בו’, אלה מלים פשוטות מאוד ואני מאמין לה. הם רוצים לשלוט בו ולכן מפזרים הפחדות. יש כבר חינמון שנועד לבסס אדם אחד, ועכשיו יש ערוץ טלוויזיה כזה, זה לא מצב בריא.
"פלורליזם זה לא רק ריבוי ערוצים, זה להתעקש על העובדות. היום העובדות והפרשנות מעורבבות. האינטגריטי המקצועי שהיה נהוג לפני 20 שנה לא קיים יותר. פעם עיתונאי היה מביא עובדות. היום יושבים עיתונאים עם כאילו ידיעה עיתונאית אבל בעצם הם אומרים את דעתם. יש כל כך הרבה ספינים. הטוויטר זה שדה משחקים ברוטאלי ואלים, אני לפעמים בוש בעצמי על מה שאני כותב שם. זאת תקשורת אחרת שמבליטה מהירות ומסרים ברורים — וזה תמיד עובד לרעת השמאל. תמיד".
מה עם בית הגידול שלך, תחנת גלי צה"ל?
"צריך לסגור אותה. היא איבדה את החופש העיתונאי שלה מהרגע ששר הביטחון הוא שמפקח עליה".
לספר קראת "נערי האוצר". מדוע?
״נערי האוצר זה שם גנאי שהדביקו הפוליטקאים לפקידי האוצר הצעירים שמנהלים את אגף התקציבים ושולטים בתקציבי המשרדים. בסיפור הראשון שעוסק בזיקנה ובחולי, הגיבור מציין בציניות שצעירי האוצר הם הקובעים את גיל הפנסיה ואולי גם כמה יחיה כל אחד. זה צירוף מילים בעל משמעות כפולה: מצד אחד צעירים מבריקים ומצד אחר הם מייצגים את אטימות המערכת וקוצר הראייה שלה״.
בסיפור הראשון אתה כותב: “אחרי גיל 70 גבר מחשב את קיצו”. אתה מזדהה?
“לחלוטין. אני הולך אל הזקנה בעיניים פקוחות. אתה מגיע לגיל שהרבה מחבריך כבר לא כאן ושואל את עצמך איך שרדת. אין לי יותר תחושת החמצה משהיתה לי פעם, הדחף להספיק נגמר. אני באמת נהנה ממה שיש לי”.
