בבלפור כמו בבית המקדש: "אגדת חורבן" הוא סרט מיושן וחדשני בו זמנית
בבלפור כמו בבית המקדש: "אגדת חורבן" הוא סרט מיושן וחדשני בו זמנית
"אגדת חורבן", שעוסק במרד היהודי נגד הרומאים, הוא סרט פוליטי מהסוג שמאפשר גם לימנים וגם לשמאלנים למצוא חיזוק לעמדותיהם. אבל מסקנות כאלה רק מחמיצות את המסר של הסרט
"אגדת חורבן", סרטו המצויר של גידי דר, מתחיל ביום כיפור ומסתיים בט' באב, עם הצתתו של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. בין שני ימי הצום האלה נפרס הסיפור ההיסטורי שדר החילוני כתב עם שולי רנד הדתי (השניים עבדו יחד על "אושפיזין" שרנד כתב ודר ביים) - סיפור שמחפש כפרה וישועה, שבכל דור ודור שבו מספרים אותו הוא נותר רלבנטי.
הסרט מתמקד בדמותו של בן בטיח (בקולו של שולי רנד), שמחליט לעזוב את בית המדרש של דודו, רבן יוחנן בן זכאי (מוני מושונוב), ולהצטרף לסיקריקים, שמנהלים את המרד נגד הרומאים. בן זכאי הפציפיסט מנסה לשכנע את אחיינו שרק התפילה והתורה יושיעו את העם מידי הכיבוש הרומאי, ומהזעם האלוהי שהביא את הצבא אל חומות ירושלים, אבל בן בטיח, שמאוכזב מהפסיביות של בית המדרש ומואס בשחיתותו של הכהן הגדול (זאב רווח), מצטרף למרד האלים. מהגליל מגיע יוחנן מגוש חלב (יגאל נאור) שמנסה להיות גורם מפייס בין הקיצונים למתונים ומציע מו"מ והידברות עם הרומאים, מה שמעלה את השאלה בצד של מי הוא. וכך, הוויכוחים והעימותים בין היהודים הם שמחלישים את עמידתם מול הרומאים ומאפשרים לבסוף את החורבן. דמותו של יוחנן בן זכאי בסרט מצטטת בפני הרומאים את המשפט שנאמר במסכת סנהדרין על בית המקדש הראשון: "היכל שרוף שרפת". בית המקדש הוא לא יותר מערימת עצים ואבנים שלא שווה דבר כשאנשי ירושלים מתקוטטים בינם ובין עצמם. הרומאים הם רק היד, היהודים הם הגפרור.
לפני שמעמיקים בתכניו, יש לדבר על צורתו של הסרט, שיש בו משהו שנראה מיושן להפליא ובה בעת מפתיע בחדשנותו ובתעוזתו. בשלל פרסומי הסרט נכתב שהוא מבוסס על 1,500 ציורים שביצעו דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מסטודיו פוטיומקין. ציורים ענקיים, מפורטים, אקספרסיביים, המצולמים לסרט באופן סטטי, לפעמים על תנועות מצלמה או אפקט כלשהו. זהו בהחלט סרט מצויר, אבל זה אינו סרט אנימציה.
השימוש בציורים הופך את "אגדת חורבן" לסרט שלא נראה כמו סרט, אלא יותר לדפדוף בספר ילדים מאויר. זו בחירה אמנותית יוצאת דופן לבצע סרט באופן שבקולנוע נראה כמו שלב בתהליך ולא התוצאה הסופית. אבל מה שחסר לסרט מבחינת דימויים ופריימים הוא משקיע כפליים בכל הקשור בסאונד. בזכות ליהוק מושלם של השחקנים המדבבים ובזכות המוזיקה של אסף תלמודי ועיצוב הפסקול של רונן נגל ונתי זידנשטדט - "אגדת חורבן" הוא קודם קודם מופע סאונד מרשים. הוסיפו לכך כמה דימויים עוצמתיים שנחרתים בזיכרון, והופכים את המציאות שבה בית המקדש היה מקום פולחן פעיל לנוכחת ומלאת קתרזיס, ו"אגדת חורבן" הופך לחוויה אודיו־ויזואלית אפקטיבית מאוד, שמותירה את צופיה עם כמה רגעים בלתי נשכחים.
הבחירה התסריטאית של דר ורנד להתמקד בסיפורו של צעיר הבוחר להצטרף לסיקריקים הופכת את "אגדת חורבן" לטקסט פוליטי מעניין, שלאו דווקא מיישר קו עם הנרטיב האנטי־סיקריקי של התלמוד הבבלי. יהושע סובול עשה דבר דומה במחזה "מלחמות היהודים" שעלה ב־1981. אז, המשל שלו על הסכסוך הפנים־יהודי שהביא לחורבן המדינה פורש כמחאה נגד שלטון מנחם בגין. שלוש שנים אחר כך אבי נשר סיפר ב"זעם ותהילה" את סיפור המחתרות שפעלו נגד המנדט הבריטי בארץ ישראל מנקודת מבטם של לוחמי הלח"י, שראו בעצמם את ממשיכי דרכם של הסיקריקים מימי בית שני. ישראל אלדד, שהיה מראשי הלח"י, כתב בזעם נגד המחזה של סובול, על כך שהוא טופל את אשמת החורבן והגלות בלוחמי החופש היהודים ולא בצבא הכיבוש הרומאי. דר מנסה להשאיר את הפולמוס מאוזן, ולהתמקד באלמנט הטראגי של הגיבור שנע בין העולמות, ובוחר בדרך שמובילה אותו אל החורבן שלו עצמו.
הפולמוסיות הזאת עשויה לגרום לכל צופה בסרט למצוא בו אישוש לדעותיו: מפגיני בלפור ימצאו בו אימות לטענתם שהשלטון משחית, ושהשחיתות מחרבת; צופים ימנים יראו בו כתב האשמה נגד אלה שמוותרים על זהותם הלאומית ומעדיפים להתחנף למעצמות העולם על חשבון עצמאות מדינית; ואילו הקהל הדתי יתחבר לדמותו של בן זכאי, שרואה את עולם התורה, יוצא לגלות ומנסה לשקם אותו. אבל אם ביציאה מהסרט יהיו הצופים עסוקים בלהאשים את הצד השני — הכל בגלל המושחתים, הכל בגלל החרדים, הכל בגלל המתחנפים למערב — מבלי לקחת אחריות על חלקם במדון, הרי שהם לא הבינו דבר מהסרט.
