גן עדן קולינרי באזור בנימינה פרדס חנה־כרכור
גן עדן קולינרי באזור בנימינה פרדס חנה־כרכור
האזור התפרסם בזכות תושביו הרוחניקים המחזיקים בתפיסות שנויות במחלוקת. ביקור קיצי מגלה גן עדן קולינרי של מאפים נהדרים ולחמי מחמצת, יינות מלאי עוז ומבשלת בירה קטנה ומעולה
הרמקולים באלחנן משמיעים את הפסקול הצפוי ממקום השוכן בכניסה למשמרות, קיבוץ הולדתו של מאיר אריאל. דווקא את "שדות גולדברג" (שירו שמדבר על האזור) לא יצא לנו לשמוע בחצי השעה המענגת שבה בילינו כאן. במקום קיבלנו, חוץ מאריאל עצמו, גם את אהוד בנאי ו"בלוז כנעני" שלו, שיר שנכתב כידוע לזכרו של הזמר והמשורר הדגול.
אלחנן הוא המקום הכי תל־אביבי שאפשר לדמיין בקיבוץ. מאפים שלא היו מביישים אף מקום בתל אביב, אם לא למעלה מזה. ובכל זאת, לא רק בגלל הפסקול, יש כאן משהו אחר. אולי זה הקהל המורכב מאינספור חובשי כיפות, והעובדה שעל הדלפק מונח העיתון “מקור ראשון”. רק הוא. עמיקם הבעלים, אחיו של אלחנן המנוח שהמקום נקרא על שמו, מראה לי סרטון קצר שבו עוקרים שני בניו בוגנוויליה סוררת שמאיימת לחנוק את העץ הענק שעליו השתרגה. לא אקליפטוס עוג (המוזכר בשירו של אריאל) אבל בכל זאת. קנינו לחם מחמצת ענק הביתה וירדנו על שני מאפים נהדרים לפני שהמשכנו הלאה.
אלחנן
דרך משמרות, פרדס חנה־כרכור
מבשלת בירה שבט
חרושת 2, פרדס חנה־כרכור
יקב ארגוב
אביאל
טופו אן
דרך עצמאות 74, בנימינה־גבעת עדה
עגלת קפה ציפורה
כביש 6533, אביאל
צילומים: אופיר הנגלי, גיל נחושתן, באדיבות אלחנן, אלעד גרשגורן
בפרדס חנה־כרכור השכנה אנחנו עוצרים לבירה של בוקר במבשלת שבט, המבשלה הכי קטנה־גדולה שעוד לא שמעתם עליה. חמש שנים עושים כאן בירה מעולה מתחת לרדאר עדיין. אבל לא לאורך זמן. עוד מעט יפתחו את הבר בקומה השנייה ואז תראו מה זה. בינתיים מכין כאן פליקס מגדזירז, הברו־מאסטר הגרמני, יופי של בירות: הלס לאגר גרמני, אימפריאל סטאוט סקוטי, בירת ipa, דאבל בוק ואפילו קצת ויסקי שמחכה בחביות עדיין. כשאני שואל אותו אם הוא מפחד מהמלחמות והחום, הוא מספר לי שבמחוז בהודו שבו עבד קודם הטמפרטורות הגיעו ל־50 מעלות, ואילו בגיניאה־ביסאו, גם שם היה, מלחמת האזרחים עוד השתוללה. אנחנו נפרדים ממנו לשלום, לא לפני סיור קצר במבשלה המצוחצחת והמצוידת למשעי. איזה יופי של מקום. ממול, במתחם תיאטרון הידית, אנו נתקלים במיטב המקומיים, אלו שהוציאו למקום את שמו השנוי במחלוקת. איש עם אוזני אלף מחודדות, בחור צעיר שעושה ראפ על הקפה של עגלת הקפה הקטנה, ועוד שלל מוזרים ומוזרות, מקסימים ומקסימות. יש גם עגלת המבורגר. בקיצור, כל מה שצריך בשביל לזלול בזמן הבהייה בפריקים של פרדס חנה־כרכור.
מכאן אנחנו ממשיכים ל"יקב" ארגוב באביאל. אני מכניס את המילה יקב למירכאות לא כי היינות אינם ראויים דיים. להפך. פשוט לקרוא יקב למרתף שחפר אמיר ארגוב מתחת לביתו, אחרי שכבר בנה את הבית, עלול להטעות. אנחנו מצטרפים לקבוצה שכבר יושבת במרפסת היפה של ארגוב, מול הבריכה הקטנה שלו והיער המגיע כמעט עד ביתו. טועמים יין כתום קצת פאנקי מענבי פרנץ' קולומבר, שני אדומים צעירים בדמות קברנה פרנק מ־2019 ובלנד אדום בשם ”סגול” מ־2018, שניהם עדיין מלאי עוז ועזוז, אולי אפילו קצת יותר מדי לטעמי המזדקן. אנחנו טועמים גם שני אדומים מבוגרים מאוד, פטיט סירה מ־2013 ופטי ורדו מ־2010, שהם פשוט יינות נהדרים. ארגוב עושה גם שמן זית נהדר, והוא מי שאחראי לכמה מהיינות הכי טובים שאני מכיר שאת ענביהם הוא מגדל. הרוזה המופתי של אסף פז מיקב ויתקין, ואחד היינות של רמי בר מאור מיקב בר מאור השכן בבנימינה, שניהם מיוצרים מענביו של ארגוב. בלי חשק אנחנו נפרדים מארגוב, וממשיכים לכניסה הסודית לנחל התנינים ליד בית הקברות אלונה. יש אפילו קצת מים צלולים. איזה כיף. קני סוף, מים, יין. מי צריך יותר.
בדרך לבנימינה אנחנו עוצרים על הכביש בעגלת הקפה של ציפורה, שותים אספרסו עם קרח ומבינים שאיננו מכירים עוד את הארץ שהפכה לגן עדן של קפה, מאפה, יין, בירה ומה לא. אחר כך אנחנו אוכלים צהריים מאוחרים וזריזים ביפנית הטבעונית הוותיקה של בנימינה, "טופו אן". אפילו קרניבור כמוני מתענג על המנה החריפה שמונחת לפניי, אף על פי שיוצא לי עשן מהאוזניים מרוב חריפות. זה טוב, אני לוחש לעצמי, פותח את כל הצ'אקרות ומנקז את כל הרעלים. נדמה לי שהסביבה מתחילה להשפיע עליי קצת יותר מדי. זמן לחזור לעשן האגזוזים של תל אביב. איך אמר פעם וודי אלן? "אני לא אוהב להיות במקום שבו אני לא יכול לראות את האוויר".
הספקנו עוד להצטייד בלחמים ומאפים מצוינים ב"לחם בורקין", המאפייה הוותיקה של ערן בורקין (המלאכה 6, אזור תעשייה בנימינה־גבעת עדה) ולשמוע גם אותו מתלונן, בדיוק כמו בתל אביב, על הקושי העצום להשיג עובדים. טעמנו מאפין אוכמניות נהדר ממש ולקחנו לחם גרעינים עשיר ומצוין הביתה.
בנימינה הספיקה להפוך בשבועות האחרונים למוקד התפרצות של קורונה מהזן ההודי, וגם להיעלם שוב מהכותרות, אחרי שהארץ כולה נצבעה באדום. איני יודע אם אתם מפחדים להתקרב לשם כרגע או לא, אבל בכל הקשור לאוכל טוב היא בהחלט מקום מוצלח לבקר בו. וזה עוד מבלי לדבר על מסעדת רוברטה וינצ'י, האיטלקית הנפלאה שתזכה כאן לכתבה נפרדת.
