להתנשק כמו קלימט ורודן - במוזיאון תל אביב
להתנשק כמו קלימט ורודן - במוזיאון תל אביב
מוזיאון תל אביב מחפש זוג רקדנים למיצג "נשיקה" של טינו סגל, שכבר 20 שנה מועלה ברחבי העולם. המשימה: להקים לתחייה את הנשיקות המפורסמות בתולדות האמנות
מוזיאון תל אביב מחפש ארבעה זוגות של רקדנים שיעבדו במשמרות של שלוש שעות במשך שישה שבועות, חמישה ימים בשבוע. התשלום טוב והתמורה מרגשת: לקחת חלק בפרפורמנס הקנוני "נשיקה" של האמן הבריטי־גרמני פורץ הדרך טינו סגל, שבו זוגות מתנשקים בחושניות על הרצפה, שוכבים זה לצד זה מחובקים, עומדים על ברכיהם ומתנשקים, משנים תנוחות ללא הרף ולמעשה מגלמים בגופם ומקימים לתחייה את הנשיקות המפורסמות בתולדות האמנות: רודן, מונק, ברנקוזי, קלימט, ג'ף קונס.
אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון תל אביב רותי דירקטור מכנה זאת "אמנות חיה". "תולדות האמנות ממש עוברות דרך הגוף שלהם, הגוף שלהם זוכר את הקלאסיקות של האמנות", היא מסבירה, "וכמובן היום העבודה עצמה היא כבר קלאסיקה הנושאת בתוכה זיכרונות של כל הנשיקות שהוצגו ברחבי העולם".
סגל (46) החל את דרכו כרקדן, והוא מביים את הכוריאוגרפיה ביצירותיו, שאותן הוא מכנה "מצבים מובנים". את הרקדנים המיומנים שמבצעים אותן הוא מכנה "מתורגמנים". היצירה היא הסיטואציה שנבנית ביניהם לבין הקהל. סגל מתנגד לייצור של אובייקטים פיזיים כחלק מהתפיסה של האמנות הקונספטואלית המערבית וכחלק ממחויבותו לפוליטיקה אקולוגית של ייצור.
"נשיקה" הוצג לראשונה ב־2002 ומאז הועלה, בין היתר, במומה וגוגנהיים, ניו יורק, פאלה דה טוקיו, פריז, פונדסיון ביילר, בזל, וסטדליק ואמסטרדם. בהתחלה הקפיד סגל על זוגות הטרוסקסואליים, אבל עם הזמן (והביקורת) זה השתנה. הדגש היחיד לליהוק, מסגירה דירקטור את ההנחיה הלא כתובה, הוא זוג "שלא נמצא יותר מדי זמן ביחד, כך שהתשוקה ביניהם עדיין קיימת".
בכל מקום שבו מוצגת "נשיקה" מפרסם המוזיאון המארח קול קורא שמזמין מועמדים לאודישן. האודישן במוזיאון תל אביב יתקיים ב־18.8 בזום עם כריס שרר, מנהל הסטודיו של סגל, שגם יגיע לארץ לתקופת החזרות. סגל עצמו, למרבה האכזבה, לא יגיע — לא מטעמים פוליטיים או חרדת טיסה אלא כדי לצמצם את הפגיעה בכדור הארץ. "לפני כשנתיים היתה לו ולצוות שלו הופעה ביפן, שאליה הוא כן הגיע, כי היא היתה תערוכה גדולה", אומרת דירקטור. "לקח להם 18 יום להגיע מאירופה ליפן כי הם נסעו ברכבות ובאוניות. באופן יוצא דופן שרר יגיע לקיים את החזרות בנובמבר בטיסה מאוד מסוימת, שהיא הכי כלכלית, הכי פחות ארוכה והכי פחות מזהמת".
המיצב הייחודי יתקיים במסגרת התערוכה "דמיינו מוזיאון או הגוף זוכר", שאוצרת דירקטור ועוסקת כולה בגוף החי. היא מורכבת מ־20 פרויקטים של אמנים ישראלים, מלבד סגל. "מאוד רציתי להביא עבודה אחת שלו למוזיאון", אומרת דירקטור. "מהמאה ה־21 יש פאזה חדשה של אמנות חיה במוזיאון וטינו סגל הוא המכונן שלה, הוא הדמות המרכזית. לעבודות שלו יש היגיון משלהן והן פועלות בתוך חוקיות מאוד ברורה, וזה, בין היתר, הייחוד שלו".
החוקיות הזו באה לידי ביטוי גם בדרישתו שלא לתעד את עבודותיו. לכן היה מפתיע למצוא תיעוד קצר של "נשיקה" ביוטיוב. "עד לפני כמה שנים הוא הגן על העבודות שלו שלא יהיו מצולמות, כי הוא מאמין בחד־פעמיות של העבודה", אומרת דירקטור. "הוא מאמין שצריך לחוות אותה אך ורק כמופע חי, וכל תיעוד שלה מחטיא את המטרה ומעקר ממשמעות. בשנים האחרונות אני חושבת שהוא קצת הוריד את הכבלים, הוא הבין שאי אפשר לעצור את התיעוד. אני זוכרת שב־2005 ראיתי עבודה שלו בביאנלה בוונציה. בכניסה עמדו 4-3 שומרים, לבושים בבגדים של שומרים, ובכל פעם שנכנס מבקר הם התקרבו אליו והתחילו לרקוד ולשיר מולו, עד שהגיע המבקר הבא. זו באמת היתה חוויה בלתי נשכחת. בהסתר צילמתי איזו תמונה לא חוקית בטלפון אבל גם אחר כך לא הראיתי אותה", היא צוחקת. "כי זה הרגיש לי שאני עושה דבר אסור. לכן גם לקול קורא לא העלינו דימויים".
באופן הייחודי לסגל הוא לא רק מציג את "נשיקה", אלא גם מכר ארבעה עותקים שלה לגלריית האמנות של טורונטו באונטריו, המוזיאון לאמנות עכשווית, שיקגו והמוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק.
איך מוכרים עבודה חיה?
"זה גם חלק מהכללים שהוא יצר לעצמו", מסבירה דירקטור. "אין הסכם חתום, אבל יש קבוצה מאוד מסוימת של אנשים שנוכחת באירוע. נציג מטעם האמן ונציג מטעם הקונה — בדרך כלל מוזיאונים — ועורך דין. סיכום המכירה נעשה בעל פה, ללא חוזה, ובתמורה מקבלים הקונים לוח הוראות איך להעלות את העבודה. כלומר, גם המכירה עצמה הופכת לסוג של אירוע".