כשטקס האוסקר הופך למופע קאמבק ענק
כשטקס האוסקר הופך למופע קאמבק ענק
טקס האוסקר ה־95 שהתקיים אתמול היה מופע קאמבק ענק. ילידי שנות ה־80 בגרו והפכו לחברי אקדמיה ועתה הצביעו לגיבורי ילדותם: קי ווי קואן גיבור "אינדיאנה ג'ונס" וג'יימי לי קרטיס גיבורת "ליל המסכות". אבל הקאמבק הוא גם של הטקס עצמו: אחרי שנים של שערוריות וקורונה הוא חזר השנה בגדול וחגג מחדש את החלום האמריקאי, שבו הבמאים האנונימיים ובני המהגרים שיצרו יחד את "הכל בכל מקום בבת אחת" נהפכו לזוכים הגדולים של הערב
אם טקס חלוקת פרסי האוסקר הוא סיכום לשנת הקולנוע הקודמת, מעין צילום רנטגן למצבו של הקולנוע בנקודת המפגש שבין האמנותי למסחרי, הרי ששנת 2022 הייתה שנת הקאמבק. אלה שנות ה־80 שזכו אתמול לפנות בוקר באוסקרים. שנות ה־80 שבהן התפרסמה ג'יימי לי קרטיס בסרטים "ליל המסכות", "משנה מקום, משנה מזל" ו"דג ושמו וונדה" — ועכשיו זכתה באוסקר הראשון שלה לשחקנית משנה. שנות ה־80 שבהן התפרסם קי ווי קוואן בתור ילד בן 12, תחילה ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ואז ב"הגוניס", וכעת, כשהוא בן 51, הוא זוכה באוסקר לשחקן משנה.
שניהם זכו עבור "הכל בכל מקום בבת אחת" — הזוכה הגדול של האוסקרים — שגרף שבעה פרסים. סרט שנוצר על ידי שני במאים בני 35, שנולדו בשנות ה־80. למעשה, "אהבה בשחקים" מבוגר מהם, וגם הוא זכה לקאמבק השנה בדמות סרט המשך סופר־מצליח.
ילידי שנות ה־80 בגרו והפכו לחברי אקדמיה והם מצביעים כעת לגיבורי ילדותם. לא רק ג'יימי לי קרטיס, גם מישל יאו, שהתפרסמה בסרטי אקשן הונג־קונגיים, וברנדן פרייזר, שהתפרסם בסרטי "המומיה" — כולם שחקנים זוכי אוסקר שהתחילו את דרכם בסרטים שוברי קופות שהאקדמיה לרוב לא סופרת. כולם נהנו באחרונה מקאמבק. וכך, טקס האוסקר ה־95 (שגרסה ערוכה ומתורגמת שלו תשודר הערב ב־yes וב־STINGTV) — נהפך למעשה לשיר הלל אחד ארוך לחלום האמריקאי, ארץ האפשרויות שעוד חיה וקיימת: הזוכים שוב ושוב הזכירו את עברם כמהגרים, או כשחקנים שזכו להצלחה לרגע ואז נעלמו, וכעת קיבלו הזדמנות שנייה, אנשים שסבלו מצוקה, חוו כישלון אבל התמידו והמשיכו והאמינו והגיעו לבמה הגדולה בתבל להגיד תודה להורים, לאקדמיה ולאמריקה.
קי ווי קואן אמר את זה מפורשות בנאום הזכייה שלו: "החלום האמריקאי חי וקיים, ומי שמגיע לאמריקה על ספינת פליטים, ושוהה במחנה פליטים, יכול יום אחד לעמוד על במה ולשאת נאום זכייה באוסקר". יש בזה משהו כמעט רנדומלי, שאולי מזכיר את עלילת "הכל בכל מקום בבת אחת" שמציעה אינספור אפשרויות לסיפור החיים של הדמויות: ומה אם במאי הסרט היו בוחרים שחקן אחר לתפקיד? האם הוא גם היה זוכה באוסקר? האם זו הדמות שכבשה את לב מצביעי האוסקר, או השחקן עצמו וסיפור חייו מרובה התפניות.
יש שנים שבהן האוסקרים מקבלים גוון מקסיקני או דרום־אמריקאי, למשל כשגיירמו דל טורו או אלפונסו קוארון וצוותם זוכים. השנה האוסקרים פנו לכיוון אסיה. זה התחיל מהזכיות של קי ווי קוואן, דניאל קוואן ומישל יאו על "הכל בכל מקום בבת אחת"; והמשיך עם הזכיות ההיסטוריות ליוצרים הודים: שני המוזיקאים ההודים שזכו על השיר "נאטו נאטו" מתוך "RRR", והבמאית ההודית שזכתה באוסקר לסרט התיעודי הקצר, "הלוחשים לפילים" (שניהם זמינים בנטפליקס).
זו גם הייתה שנה של קאמבק לקולנוע עצמו, אחרי שנות השיתוק של הקורונה. מצביעי האוסקר, באופן בלתי שגרתי, הצדיעו במועמדויות לשני הסרטים שתויגו שוב ושוב בתור "הסרטים שהצילו את תעשיית הקולנוע" אחרי המגפה — "אהבה בשחקים: מאווריק" (זכה באוסקר על סאונד) ו"אווטאר: דרכם של המים" (זכה באוסקר על אפקטים). גם "RRR" ההודי היה להיט מסחרי ענק בעולם (לא באמריקה). וזה היה ניסיון לעשות קאמבק לטקס האוסקר עצמו.
כבר שש שנים שטקס האוסקר מחפש את עצמו. מאז הברדק על הבמה כששמו של "לה לה לנד" הוכרז בטעות כזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר (2017), הניסיונות לעשות טקס בלי מנחה, או עם הרבה מנחים, ואז שני טקסים תחת מגבלות קורונה ובשנה שעברה הסטירה שוויל סמית’ החטיף בשידור חי לכריס רוק. בכל שנה קורה משהו בטקס עצמו שמאפיל על הפרסים. אז השנה לא: חזרה לפורמט המוכר — מנחה עם בדיחות, נאומי זכייה מרגשים שמתחילים לחזור על עצמם לאורך הערב, קטעים מוזיקליים מוצלחים — דיוויד בירן, ריהאנה, ליידי גאגא והזמרים מ"RRR" שגנבו את ההצגה — וסרט אחד שגורף את רוב הפרסים הגדולים, שכבר היו מי שהבטיחו לנו שהעידן הזה עבר וחלף לו מהאוסקרים וכיום המצביעים מחלקים את הזכיות בין כולם. איזה מחלקים ואיזה נעליים: "הפייבלמנים", "טאר" ו"רוחות אינשרין", שלושה מהסרטים הבאמת טובים של השנה, יצאו מהטקס בידיים ריקות באופן מביך, חסר הסבר ולא מובן.
אבל מוטיב הקאמבק והחלום האמריקאי דווקא מתאימים יפה לסרט הזוכה. כן, הוא מייצג עשייה קולנועית פרועה, אסוציאטיבית, גחמנית וחסרת משמעת, משהו שהצעירים הופכים לסרט פולחן ולא לזוכה אוסקר. אבל בלבו הוא למעשה אגדה על מהגרים באמריקה. הסרט אולי פרוע ונונסנסי אבל בלבו הוא מעשייה סנטימנטלית אמריקאית על הורים וילדים, ועל החיים כפי שדמיינו אותם ובין החיים שקרו בפועל. זה בעצם מעין "אלה חיים נפלאים", רק עם קונג פו, וזה — בתוך הבלילה ההיסטרית שדוחסת לסרט אחד סרטי קומיקס ואמנויות לחימה — למעשה המתכון הכי אמריקאי מכולם.
הזוכים בקטגוריות הראשיות
סרט: "הכל בכל מקום בבת אחת"
בימוי: "הכל בכל מקום בבת אחת"
שחקן:ברנדן פרייזר, "הלווייתן"
שחקנית: מישל יהו, "הכל בכל מקום בבת אחת"
שחקן משנה: קי ווי קוואן, "הכל בכל מקום בבת אחת"
שחקנית משנה: ג'יימי לי קרטיס, "הכל בכל מקום בבת אחת"
סרט בינלאומי: "במערב אין כל חדש"
סרט אנימציה: "פינוקיו של גיירמו דל טורו"
