חוויה בלתי נשכחת: ספיידרמן החזיר את התשואות לאולם הקולנוע
חוויה בלתי נשכחת: ספיידרמן החזיר את התשואות לאולם הקולנוע
התסריט מעט מביך והאקשן לא מלוטש, אך הצפייה ב"ספיידרמן" החדש על מסך גדול מצליחה להחזיר את האמון בעתיד הקולנוע בזכות קהל צעיר ונלהב שעושה שיעורי בית
ברוכים הבאים לקייטנת ספיידרמן. בעוד המבוגרים כבר חצי שנה מתרחקים מאולמות הקולנוע כמו מצרעת, סוף השבוע האחרון הביא לתעשיית הקולנוע העולמית מראה נדיר: האולמות מלאים.
בני נוער, פלוס מינוס עשר שנים, מגיעים בהמוניהם לראות את "ספיידרמן: אין דרך הביתה". כך היה גם באולם רב חן 1 בתל אביב, שבו הקהל המשולהב היה אטרקציה גדולה לא פחות מהסרט על המסך.
תזכורת לעולם שהקורונה כמעט השכיחה, שבו מאות בנים ובנות צופים יחד בסרט במצב מחושמל ושכל רגע בסרט גורם להם לתגובה קולקטיבית. כבר הרבה זמן לא ראינו דבר כזה בקולנוע, איך קהל של זרים הופך להיות אורגניזם ביולוגי אחד ומסונכרן. בכל פעם שדמות חדשה נחשפת - ובסרט הזה המון דמויות נחשפות - תשואות ותרועות, וכשדמות אחרת נמצאת בסכנת חיים פתאומית - צרחות של בהלה אמיתית.
זו היתה חוויה מופלאה. אומרים לנו שהקולנוע מת, והנה באים רבבות מבני הדור הזה, שטענו נגדם שהם חסרי ריכוז וסבלנות, שהם רק רואים סרטים בנטפליקס או בטיקטוק, שהם חיים חיים נפרדים ולא קהילתיים - ומוכיחים שכשהסרט מדבר אליהם, הם מגיעים אליו בהמוניהם. הם הדור הבא של הצפייה בקולנוע, והם ידאגו להוכיח לכל מנבאי השחורות על עתידו של הקולנוע, שהם טועים.
הפסטיגל של מארוול
"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הדימוי המושלם לעולם הבידור בשנת 2021. פעם, כדי למלא את קיסריה, היה צריך להביא את תיסלם. היום, כדי למלא את קיסריה, צריך להביא את תיסלם, שלום חנוך ודני סנדרסון. זה עידן הסופר־גרופ, שיתופי הפעולה בין שמות גדולים, שלפני זמן לא רב היו יכולים למלא אולמות לבד. בקולנוע, מארוול ו"הנוקמים" שינו את המשוואה בין הסרטים והקהל. איירון מן וקפטן אמריקה לבד זה לא מספיק. הם צריכים להיות יחד, ולצרף אליהם עוד ועוד גיבורי־על. סופרמן לא ישבור קופות בלי באטמן לצדו. סף הריגוש עולה ועולה, ושוברי קופות כבר לא נסמכים על גיבור אחד אלא על חבורה. לכן "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא הפסטיגל של מארוול, והוא מקבץ אליו ארבעה גיבורים וחמישה נבלים, וכל אחד מהם מקבל את הכניסה החגיגית שלו.
2 צפייה בגלריה
"ספיידרמן: אין דרך הביתה". סצנות יפות וסוריאליסטיות שיכולות לשמש מבוא לסרטי כריסטופר נולן
(צילום: Sony Pictures)
עוד נקודה מרשימה מחוויית הצפייה בקהל היא העובדה שהוא מגיע מוכן לסרט. הילדים עשו שיעורי בית כי צפייה בסרטי גיבורי־על (בעיקר מארוול) דורשת מהצופים להיות מעודכנים בכל הסרטים הקודמים. והפעם שיעורי הבית כללו לא רק את סרטי היקום הקולנועי של מארוול, אלא גם כל סרטי ספיידרמן הקודמים, גם אלה שנעשו לפני שנולדו רוב הצופים בקהל. וכך, שעתיים וחצי באולם אחד עם מאות צופים ומעריצים החזירו את האמון בקולנוע כחוויה קולקטיבית: הם לא רק מגיעים לאולם, הם גם רואים את הסרטים הישנים ומדביקים פערים. וכך, כשאחת הדמויות אומרת משפט המצוטט מ"ספיידרמן 2", הקהל גועש באקסטזה, הם מזהים את הציטוט.
זו עדות לכך שהסרטים האלה, קלאסיקות מודרניות לדור שנולד אחרי תחילת המילניום, הם לא רק בידור של ערב אחד בהווה, אלא מהווים ספרייה שלמה של סרטים מהעבר. אין סיבה לציניות: חובבי ספיידרמן של היום ימשיכו הלאה, כשיתבגרו, לסרטים מורכבים יותר, של יוצרים משמעותיים יותר. "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא מבוא (לרגעים מרהיב) לסרטי כריסטופר נולן.
את העלילה כמעט ואי אפשר להזכיר - כוכביו טום הולנד וזנדאיה מזהירים ומבקשים כבר בתחילתו לא לעשות ספוילרים. אבל בכל זאת: פיטר פרקר (הולנד), שזהותו הסודית כספיידרמן נחשפה מול העולם כולו בסוף הסרט הקודם, מגיע לביתו של דוקטור סטריינג' ומבקש ממנו להטיל כישוף שימחק מהעולם את הזיכרון הקולקטיבי לגבי זהותו האמיתית. הכישוף הזה יוצר קרע ברצף הזמן־חלל ובוקע שסע אל תוך המולטיוורס, עולם רב־ממדים, ומנקז אל העולם של ספיידרמן דמויות מסרטים קודמים.
סצנות יפות וסוריאליסטיות
המולטיוורס זה מה שמארוול משחקת איתו עכשיו: תחילה עם סרט האנימציה "ספיידרמן: ממד העכביש", אחר כך עם הסדרה "What If.." (וקצת גם ב"וונדה ויז'ן"), כעת עם הספיידרמן החדש, שממשיך את אותו רעיון של ריבוי יקומים, ובקרוב בסרט הבא של "דוקטור סטריינג'".
העיסוק ביקומים מקבילים מאפשר ל"אין דרך הביתה" לייצר כמה סצנות יפות וסוריאליסטיות (והסוריאליזם הקליידוסקופי תמיד היה הדבר הכי מרהיב בדמותו של ד"ר סטריינג'), אבל "אין דרך הביתה" מכיל כמה רגעים תסריטאיים מביכים ברישולם, וחלק מקטעי האקשן שבו נראים חסרי צורה ושליטה (ומעוררים געגועים לסם ריימי). אבל למעריצים זה לא שינה דבר: כל האורחים המיוחדים הגיעו, והסופר־גרופ ביצעה את כל הלהיטים. ובקרדיטים אפילו היה הדרן.
