המתרגמת אילנה המרמן: "נדהמתי שאני לא יודעת ערבית"
המתרגמת אילנה המרמן: "נדהמתי שאני לא יודעת ערבית"
במשך שנים נקשר שמה של העורכת והמתרגמת אילנה המרמן עם ספרות אירופית. רק כשיצאה לפנסיה הלכה ללמוד ערבית, ועכשיו יוצא רומן ראשון שתרגמה מהשפה הסודאנית. המרמן פנתה לערבית ממניעים פוליטיים, אבל מודה שגם סתם מסקרנות
כשאומרים אילנה המרמן, חושבים על כמה דברים: קפקא, שמכתביו תרגמה מגרמנית, "הדבר" של קאמי שאותו תרגמה מצרפתית. המרמן, מבכירות העורכות הספרותיות בישראל, מתקשרת גם לאקטיביזם שמאלי בלתי מתפשר. כל זה עדיין נכון ובתוקף, אבל אל כל זה נוסף כעת דבר חדש: תרגומים מהשפה הערבית.
1 צפייה בגלריה
אילנה המרמן עם הספר "זיכרונות מרושעים של ילד רחוב" שתרגמה מערבית. "הספר הבא שאתרגם אולי יהיה של סיפורים מעזה"
(צילום: רפי קוץ)
המרמן, שתהיה בקרוב בת 78, החליטה עם פרישתה לפנסיה מהוצאת עם עובד לפני שנים אחדות להגשים חלום ישן: ללמוד ערבית. במשך שנים נסעה לגדה המערבית, באה במגע עם פלסטינים, וסייעה להם. אבל ערבית לא הכירה לעומק."הרבה שנים חלמתי ללמוד ערבית, וכשיצאתי לפנסיה הגשמתי את החלום, נרשמתי ללמוד תואר ראשון באוניברסיטה העברית בערבית ספרותית", היא מספרת. "במשך השנים נדהמתי לגלות שאני חיה באזור שרובו מוסלמי ולא ידעתי כלום על ערבית והאסלאם. אני הלכתי עם הפנים מערבה. בתיכון, כשהיינו צריכים לבחור שפה זרה שנייה, האפשרות היתה צרפתית או ערבית, אפילו לא עלה בדעתי לבחור ערבית, ומעולם לא הכרתי ערבים, אף שגדלתי בעיר מעורבת. ואחר כך למדתי ותרגמתי משפות אירופיות".
אצל המרמן לימודי הערבית הם לא רק בחירה פוליטית, הם נובעים מסקרנות אמיתית ויצר הרפתקנות. אחרי התואר הראשון היא המשיכה לתואר שני באוניברסיטת תל אביב, ולמדה גם ערבית מדוברת. "ומכיוון שיש לי הכלים הספרותיים שלי, החלטתי גם לתרגם טקסטים. ולזה אני מקדישה עכשיו חלק גדול מהחיים הרוחניים והאינטלקטואליים שלי".
כסופרת, מתרגמת ועורכת שמה של המרמן נקשר לאיכות והקפדה. היא נולדה בחיפה להורים יוצאי פולין, ולמדה ספרות ופילולוגיה באוניברסיטאות בצרפת, בגרמניה ובישראל. לעם עובד הצטרפה ב־1985, ועבדה שם עד יציאתה לפנסיה (היא פרשה מההוצאה ב־2015 במחאה על מינוי מנכ"ל חדש, יעקב בריי, שהיה תת־ניצב בדימוס). היא ערכה במשך שנים רבות את סדרת הדגל של הספרות הישראלית "הספרייה לעם", לצד נילי מירסקי ובהמשך גם משה רון, וייסדה וערכה שתי סדרות איכות נוספות: "פרוזה אחרת" ו"תעודה".
לצד זה תמיד היתה פעילה פוליטית וחברתית, חברה במועצת רצ, בהנהלת בצלם, בהנהלת האגודה לזכויות האזרח, והקימה את ארגון "לא מצייתות" שמבריח נשים פלסטיניות מיהודה ושומרון לישראל. בשנים האחרונות מאז יצאה לגמלאות היא עורכת בהוצאת אחוזת בית את סדרת "הפרוזה שלי". ב־2016 פרסמה ספר שמבוסס על חוויותיה. לאחר שהתאלמנה מפרופ' יורגן ניראד ואיבדה את אחותה, נסעה לבדה לניו זילנד, רכבה על אופניים ותיארה את מסעה בספר "אישה לבדה".
כך שמבחינתה, ההתקרבות לספרות הערבית ולעולם הערבי זו עוד הרפתקה. לא רק לשונית, אלא במציאות ממש, בהיכרויות עם אנשים חדשים, מקומות, טקסטים.
היא החלה לתרגם סיפורים קצרים לעברית. אחר כך תרגמה את ספרה של המשוררת והסופרת הבדואית שיח'ה חליווה "אתנחתא לנביחות". וכעת רואה אור ספר חדש בתרגומה, שכתב הסופר הסודני מנס'ור א־ס'ווים, "זיכרונות מרושעים של ילד רחוב" (עם עובד).
"אני מקדישה המון זמן ללימוד הדקדוק ולקריאה בערבית", היא מספרת. "גם השפה המדוברת מתפתחת אצלי, יש לי ידידים בגדה המערבית אבל אני לא חיה בסביבה דוברת ערבית, ויש לי ליווי של הסופרת והעורכת רים ע'נאים, שזו חוויה בפני עצמה. עם שיח'ה חליווה עבדנו על התרגום אצלי בבית שעות, התיידדנו, הכרתי את המשפחה שלה. רים, עורכת התרגומים, באה מהמשולש והייתי אצל המשפחה שלה, אלה חיים חדשים עבורי. יש לי אולי שם של פעילה פוליטית ובהשקפות הפוליטיות אני מאוד ברורה, אבל אני גם מאוד אוהבת את החיים, יש לי פריבילגיה שיש לי פנסיה ואין לי בעיית פרנסה, אז יכולתי להקדיש לזה זמן".
לתרגום ספרו של הסופר הסודני מנס'ור של א־ס'ווים "זיכרונות מרושעים של ילד רחוב" הקדישה שנה וחצי. במקביל תרגמה שני ספרים מגרמנית, אבל התרגום מערבית דורש יותר זמן. הסיפור מתרחש בחצרות האחוריות של חרטום בירת סודן. הוא מתאר את החיים של ה"שמאסה", ילדי הרחוב, ובמיוחד את חייו של ילד נכה שהופך למחולל פלאים, אישיות שנויה במחלוקת, מושכת ומרתיעה.
תרגום של ספר כזה לעברית יש בו אמירה פוליטית. הוא מנכיח את מה שרובנו מבקשים לשכוח: מציאות חייהם הקשה של הפליטים, למשל פליטי סודן והגיהינום שעברו בדרך לכאן.
"התיאורים בספר קשים ואכזריים, אבל זה לא רק סיפור עצוב, כי לילדים האלה יש כוח חיים בלתי רגיל, שלא לדבר על הגיבור שעושה ממש פלאות. הנכה הקטן הזה הוא איש גם מקסים וגם דוחה, מחולל הרבה נסים, בעיקר אירוטיים. ויש הרבה רקע תרבותי, אמונות טפלות, דתות שונות, מוצאים אתניים שונים, כל הבלגן של סודן שאני מתוודעת אליו דרך הספרות. לדעתי זה הספר הסודני הראשון שמתורגם לעברית. התכתבתי עם המחבר מנס’ור ולדבריו התיאורים מאוד מציאותיים, הוא חי תקופה מסוימת עם חבורת ילדי רחוב כזאת, והעריץ את כוח ההישרדות שלהם".
מה הדבר הבא שלך?
"עוד לא החלטתי", היא אומרת, "צריך לראות אם יהיה לטקסטים האלה קהל קוראים פה. התחלתי לעבוד עם רים ע'נאים על מבחר סיפורים מעזה. הדברים שאני כבר קוראת משם אלה סיפורים פורצי דרך מבחינת המבנים הספרותיים שלהם, הם נעוצים במציאות של עזה, אבל עוברים בין הריאליסטי לסוריאליסטי. הם חיים בגיהינום וזה בא לידי ביטוי. עזה זה אוקראינה של ישראל, לפחות לדעתי. אבל לא כולם מסכימים להיות מתורגמים לעברית. כבר קיבלנו סירובים מסופרים כותבי ערבית. אני מקווה שהאווירה העכורה הזאת תשתנה".
