המחזאי מוחמד קונדוס: "אמרו לי: 'מה אתה עובד עם יהודים?'"
המחזאי מוחמד קונדוס: "אמרו לי: 'מה אתה עובד עם יהודים?'"
בחודשים האחרונים כינס תיאטרון יפו קבוצה של מחזאים יהודים וערבים ליצור יחד ערב שיעסוק בתגובתם לאירועי 7 באוקטובר. התוצאה המרתקת שתוצג בשבוע הבא היתה מלווה בהליך שכלל הרבה כאב, זעם ובכי, מודים היוצרים. "לא רצינו ליפול שוב לקלישאה של דו־קיום אלא לתת את זווית הראייה שלנו על מה שקורה, בכנות ובלי להתנצל, בצורה שתעלה שאלות ותזמין אנשים לחשוב"
כשפנו אל המחזאים מוחמד קונדוס ואלמה וייך לקחת חלק בפרויקט "כשהאדמה רועשת" של תיאטרון יפו הערבי־עברי, הם לא היססו. זהו פרויקט שמקבץ שבעה מחזאים יהודים ופלסטינים ליצירת הצגה שהיא תגובה למציאות שנוצרה אחרי אירועי 7 באוקטובר. וייך וקונדוס מייצגים את שני הצדדים של הפרויקט שיעלה ב־13 בספטמבר. לדברי קונדוס, שחקן, ומחזאי, "זה המקום להביא אנשים שחשוב להם להגיד משהו, למתוח ביקורת ולתת את זווית הראייה שלנו על מה שקורה, בכנות ובלי להתנצל, בצורה שתעלה שאלות ותזמין אנשים לחשוב. המפגש הוא מאוד מאתגר במובן היהודי־פלסטיני כי אנחנו לא רוצים שזה ייפול לקלישאה של עוד פרויקט דו־קיום, אלא להביא שבעה אנשים שרוצים לכתוב מתוך הכעס ולתוך הכאב את מה שהם רואים".
וייך, מחזאית, במאית ומרכזת מגמת תיאטרון בתיכון בקריית אונו, אומרת: "אני אדם פוליטי והסיבה שאני בתיאטרון זה הרצון לומר משהו, לא בצורה דידקטית. כמורה וכיוצרת אני רוצה להעלות שאלות ותמיד אומרת לתלמידים שלי ש'כדי להיות יוצרים, אתם צריכים לכעוס על משהו'. כשיגאל עזרתי, המנהל האמנותי של התיאטרון, פנה אליי — היה לי טבעי להצטרף. אומנם הכל היה מאוד טרי אבל חשבתי שזו הזדמנות לדבר ולעשות משהו".
וייך, עורכת דין בהכשרתה, עזבה לפני שנים את עולם המשפט. "גם ההגעה שלי ליצירה התיאטרונית הגיעה דרך מעשה פוליטי". לפרויקט כתבה על גינקולוגית פלסטינית מנצרת (השחקנית עביר לאיון) שחיה בברלין עם בן זוגה, חוקר אקלים יהודי מחיפה (איתמר אלבז), כשאל סיפור האהבה שלהם מחלחלת המלחמה שערערה את התשוקה שלהם להביא ילד לעולם של סכסוך אלים, שיגרום לו משבר זהות.
קונדוס הוא שחקן ומוזיקאי, בוגר אוניברסיטת ברנדייס בבוסטון בלימודי קולנוע, מוזיקה ותיאטרון ובעל תואר שני בחינוך וחברה וכיום מנהל את בית הספר הדו־לשוני "אליף בית" של עמותת "יד ביד"בבית ברל. את הקטע שכתב ישחק בעצמו והוא בהשראת אירועים שעברו עליו בחודשים האחרונים. "היה לי ברור שאכתוב על הפער בין התפקיד שלי כמנהל בית ספר, שביומיום מחזיק את התקווה והרצון לחיות יחד, לעולם המקביל שבו יש לי משפחה בעזה שחלקה נהרג במלחמה. זה מצד אחד להחזיק את התקווה והקהילה שלי ולהיות חזק, שאף אחד לא יפספס לשם מה הקמנו את 'יד ביד', ומצד שני, המקום שרוצה לכעוס ולכאוב ולהתאבל, וגם להתייאש לפעמים".
הכאב שלך כפול?
"כן. אני מלמד שאי אפשר לחלק ערכים. אם אתה מאמין שאין מקום לאלימות אז זה בכל דרך, צורה, זמן ומקום, לפני 7 באוקטובר ואחריו. בניתי את המונולוג מנאומים שכתבתי לקהילה שלי. יש שם משפט: 'לדבר על שלום בזמן מלחמה זו קלישאה שכבר פשטה את הרגל', ואז אני מדבר על מה זה שלום ושוויון ומלחמה על צדק, ברמה החינוכית. אם אני מאמין בחירות, שוויון וצדק, אז אני אמור להילחם ולהיאבק למען ילד בעזה וילד בשדרות באותה צורה ומידה. ברגע שהמגדלור המצפוני הזה מאיר, ברור לגמרי לשם מה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, כי אנחנו מצמיחים את הילדים שבעוד 20 או 30 שנה ישנו את המציאות. אנחנו רואים את המנהיגות הקיצונית בשני הצדדים, שלוקחת את כולנו לכאוס, ואוי לנו אם נאבד את התקווה בדור הזה. גם אם אנחנו לא נשנה את המציאות, אנחנו יכולים להצמיח ילדים שיוכלו לעשות זאת".
"לא עוד ברושור של בואו נדבר"
בפרויקט, שהנחו המחזאי מוטי לרנר והשחקנית ראודה סלימאן, לקחו חלק גם עדן אוליאל, עלא דקה, נמרוד דנישמן, אמיר פתר ועוד. הם נפגשו אחת לכמה שבועות לחממת יצירה וכל הקטעים נשזרו לערב אחד. "המפגש הראשון לא היה קל. לא היה פה שבת אחים גם יחד", אומרת וייך. "שני הצדדים הגיעו מאוד כאובים ופגועים, הם מהמלחמה בעזה ואנחנו אחרי 7 באוקטובר. זה התחיל עם המון כאב והרבה בכי כשכל אחד דיבר על עצמו. היה לי מוזר לשמוע שמישהו סיפר שהוא לא מעז לפתוח אל־ג'זירה בבית כדי שהשכנים לא יגידו שהוא בוגד".
בקריאה הראשונה קונדוס ביקש מהמשתתפים לצעוק קריאות ביניים. "הוא אכן מתמודד עם קריאות מהצד הישראלי שקורא לו בוגד, ומפלסטינים שצועקים 'למה אתה לא בעזה להציל את המשפחה שלך?'", אומרת וייך. "מה שיפה אצלו זו היכולת לחפש את החוויה האישית האנושית של מנהל בית הספר שמנסה להגיד משהו גדול יותר — וצריך להילחם בהמון קולות. גם אני ניסיתי לחפש את האישי: אם אני מצליחה לקיים את האהבה והאמון שיש בין בני הזוג שעליהם כתבתי ולהביא אותם למצב שבו הם אומרים זה לזה דברים שלא האמינו שיגידו — אז אני יכולה לגעת בקהל במקום שזה לא סתם עוד ברושור של 'בואו נדבר'".
לדברי קונדוס, "הרעיון של קיום משותף במציאות קוטבית נחשב היום בשני הצדדים לבגידה. אז הכי קל להיצמד לנרטיב שלך, לאמת שלך ולכאב שלך ולא לראות את האחר, ולצערי 90% מהמדינה שם. יש אנשים בעזה שאמרו לי 'מה אתה עובד עם יהודים?', ויש לי חברים יהודים ששואלים 'נו, גינית? מה אתה מדבר על המשפחה שלך בעזה?'".
אחרי 7 באוקטובר משהו השתנה בבית הספר שאתה מנהל? ילדים עזבו?
"אי אפשר לדבר רק על 7 באוקטובר, השאלה רלבנטית גם ללפני ואחרי, כי מעגל הדמים האכזרי שאנחנו נמצאים בו הוא לא נקודה אחת בזמן. ברור שיש שיאים, ומ־7 באוקטובר זה עולה במורכבות ובקושי. כל התלמידים בבית הספר שלנו נשארו ואפילו נוספו. ב־8 באוקטובר כינסתי את הקהילה שלנו בזום ואמרתי 'אל תשכחו לרגע לשם מה אנחנו פה', וזה בעיניי התפקיד החינוכי המנהיגותי שלי כמנהל — גם להחזיק את הקהילה בזמן משבר. אצל ילדים בבית ספר יסודי זה מורכב, כי צריך לאפשר דיאלוג, ובבית ספר דו־לשוני צריך להחזיק דיאלוג בשלוש רמות: עם הקהילה, עם הצוות ועם התלמידים. הצוות קיבל הכשרה איך לגרום לילדים לראות את התקווה מתוך הכאב. וזה אקט חינוכי, פוליטי, אקטיביסטי לכל דבר שיש בו הרבה ויכוחים, כאב, כעס וחוסר הסכמה, אבל זה דיאלוג אמיתי".
היו משפטים קשים ששמעת מהורים?
"מהקהילה שלנו לא. אבל הקולות ששמעתי מתוך החברה החיצונית מאוד קשים: 'אתה בוגד', 'מה אתה עובד עם יהודים', 'ויתרת על הזהות הפלסטינית שלך'. אני יכול להבין אותם אבל ממש לא מקבל אותם. כדי להצליח בדרך של קיום משותף צריכים להבין את כל הקולות כי כולם מגיעים מכאב".
"אני לא יכול לוותר על פתרון"
אחרי כמה חודשי עבודה היום יש בתיאטרון אווירה של שיתוף ורואים זאת בדינמיקה בין וייך לקונדוס. "יש בין כולנו סימפטיה, אבל זה ערב פצוע", אומרת וייך. "יש בו הרבה נקודות פתוחות ולא בטוח שכולם, למשל, יחתמו על הסוף של המחזה שלי ושאני אחתום על סוף של מחזה אחר. זה ערב פצוע בלבוש אמנותי מגוון שמראה מה זה דיאלוג באמת, כי דיאלוג באמת זה לא להתיישר בסוף, אני לא לוקחת את הנרטיב הפלסטיני, אני מבינה ומכבדת אותו, אבל אני לא פלסטינית, אני ישראלית, ואני צריכה למצוא את הפתרון לחיות יחד ושלא תהיה מלחמה ולא נמות כל הזמן משני הצדדים. אני מרגישה שנשארנו בשונות שלנו תחת לבוש אמנותי".
וייך מקפידה ללכת להפגנות בקפלן ובכיכר החטופים, בעוד קונדוס עסוק בפעילות בחברה הפלסטינית. לדבריו, "יש מיעוט פלסטיני שמתמודד בארץ עם מורכבויות שונות של חוסר מנהיגות, של רצח במשפחות פשע, ואני חלק מקבוצות שעוסקות באקטיביזם פלסטיני בישראל וגם בממשק בין הפלסטינים פה והפלסטינים בגדה המערבית ועזה. 70% ממגורשי יפו ב־1948 גורשו לעזה. ברחוב היפואי לא תמצאי משפחה אחת שאין לה משפחה בעזה, מרגישים ברחוב את הכאב בעיניים. זה נובע מהדיכוי שאי אפשר לדבר על זה וגם מחוסר הוודאות. הפחד הוא מהממסד שיבוא ויתחקר, מהמישטור ומהדיכוי שקורה עכשיו בעוצמות גבוהות. לדעתי יש מקום לסיפור הפלסטיני במרחב הציבורי, החינוכי והתרבותי, ולכן הצגות כאלה הן סופר־חשובות כי האקט האמנותי הוא אקט רדיקלי וחובה עליו להיות כן ואמיץ כדי לשנות מציאות.
"אנחנו חיים 100 שנים במעגל דמים — עכשיו זו ההזדמנות שלנו לנסות להגיע לפתרונות שיסיימו אותו, ואוי לנו להסכים לממשלות משני הצדדים שיצחקו עלינו בפנים בעוד הסכם של שקט זמני, שנחיה בהמתנה למלחמה הבאה. אני לא יכול לוותר על פתרון ארוך טווח לכולם כי אני כפלסטיני עם משפחה בעזה וג'נין מרגיש מחויבות אישית לכולם, כולל לחברים היהודים שלי. הגיע הזמן לא לפחד לדבר על שינוי מערכתי שיבטיח לילדים שלנו חיים ראויים, ולכן צריך לשנות את הממשלה ואת המנהיגות הפלסטינית".
וייך מבינה שזה לא משהו ריאלי כרגע. "אני רואה את המערכות הפוליטיות כרגע וגם שסף הסובלנות מאוד נמוך". לדברי קונדוס "מה שגרם לי להישאר בהפקה הזאת זה הקולאז' שהיא מייצרת, סצנות וקולות שמייצרים חיבורים שלא רואים בחברה. זה מה שמחזיק את ההצגה והופך אותה לחזקה", הוא מסכם: "האישי הוא הפוליטי, אי אפשר לנתק את זה, וכדי לייצר דיאלוג אמיתי צריך להבין שאנשים זה משהו מורכב ולתת לזה מקום".
