הגוצ'י שעל הקיר: ביקור במוזיאון של בית האופנה בפירנצה
הגוצ'י שעל הקיר: ביקור במוזיאון של בית האופנה בפירנצה
1,400 פרפרים, 420 זוגות סניקרס, 182 שעוני קוקייה, חדרי מראות, חדרי שירותים, סרטי וידיאו ומיצבים מפיחים חיים בקמפיינים הפרסומיים של גוצ'י והופכים אותם לאמנות שמוצגת כעת במוזיאון
לתערוכה ״ארכיטיפים״ המוצגת ב־Gucci Garden, המוזיאון הפרטי של בית האופנה בפירנצה, הגעתי תוך כדי שיטוט אקראי, ואם לא הייתי מטיילת עם מי שמעריכה מותגים, סביר להניח שגם לא הייתי נכנסת, ואיזה הפסד זה היה יכול להיות.
בשנים האחרונות תערוכות אופנה כבשו את חללי התצוגה הבינלאומיים, ותערוכות כמו אלו של אלכסנדר מקווין וכריסטיאן דיור שהוצגו במוזיאונים בינלאומיים הפכו לשוברות קופות (מצד שני, בתי אופנה כמו דיור, פראדה, לואי ויטון וגוצ'י פתחו מוזיאונים וחללים להצגת אמנות).
בישראל היו כמה תערוכות אופנה, שהבולטות שבהן היו ״ז׳ה טם״ ו״הנשף״ שאצרה יערה קידר במוזיאון העיצוב בחולון, וניסיון פחות מוצלח במוזיאון ישראל עם התערוכה ״מקום לאופנה: מסע בעקבות הבגד הישראלי".
גוצ׳י בחרו לציין 100 שנים למותג באמצעות תצוגה מקורית ויפהפייה של 15 קמפיינים שנוצרו בשש השנים האחרונות, תחת עיצובו של אלסנדרו מיקלה. ״חשבתי שיהיה מעניין להזמין אנשים לחצות את הדמיון, את הנרטיב, את הלא צפוי, את המנצנץ״, אמר מיקלה באחד הראיונות. ״יצרתי מגרש משחקים של רגשות שזהים לאלו שבקמפיינים, זה מסע לתוך הדמיון שלי״.
ואכן, כל אחד מהחללים מייצר חוויה שונה בתוך סביבה ייחודית, עשויה לעילא, הוט־קוטורית, ואת החוויה במקום קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, להעביר במילים. זה כולל חלל מעוצב כקרון של רכבת תחתית, שמתחיל את המסע, מרכז בקרה מרובה מסכים שבו מוצגים מקטעים מתוך הקמפיינים של מיקלה המציגים את שפתו הייחודית והאסתטית ומוחו היצירתי להפליא של המעצב המגדיר את עצמו כ"ארכיאולוג של אמנות״.
בהמשך יש חדר מסכים ובו מיצב וידיאו העשוי מקמפיין השפתונים של גוצ'י, חדר ייחודי של הקרנות על מראות של רקדנים על רקע מדברי, שבהן גם הצופה משתקף, דיורמות המחקות מוזיאון טבע ובהן אביזרים מהקמפיינים השונים, מיצב המוצג כ"הומאז' לאלגנטיות של התרבות השחורה״ ובו דמויות שחורות לבושות בבגדי גוצ׳י, ומסביבן הקרנת וידיאו של אותן דמויות רוקדות, חדר שירותים צבעוני של מועדון לילה בסגנון שנות ה־80 ובו דמויות שנראות חיות להפליא, כשבתחתית אחד התאים מציצים שני זוגות נעליים של זוג, חדר מכוסה בפרסקו ענק של הצייר איגאנסי מונריאל שמייצר מיקס בין דמויות עכשוויות הלובשות את בגדי החברה (אחד מהם הוא מיקלה עצמו בחליפה ורודה) לצד חיות וסצנות הלקוחות מתולדות האמנות, חדר מראות אינסופי המוקדש לאוספים ובו 420 זוגות סניקרס, 182 שעוני קוקייה, 1,400 פרפרים, 110 פאות ומספר עצום של בובות, חדר מדרגות מכוסה בגרפיטי באנגלית, איטלקית וצרפתית. כל סביבה ברוח קמפיין אחר.
התערוכה מבוססת על דגמי מעצב גוצ'י אלסנדרו מיקלה, שאמר ״יצרתי מגרש משחקים של רגשות שזהים לאלו שבקמפיינים, זה מסע לתוך הדמיון שלי״
העובדה שלא הכרתי אף אחד מהם לא גרעה במאומה מהחוויה, אולי להפך: יכולתי לחוות את זה בעיניים של צופה ניטרלית, להרגיש את הכוח של סביבה שופעת גירויים, צבעים ואביזרי המולטימדיה הכי יפים ומתקדמים שיש. חשבתי לעצמי שאם העיצוב הגאוני של החלל היה פוגש את התכנים הנפלאים שמוצגים במוזיאונים המסורתיים, איזה מרחב תצוגה משוגע וסוחף היה יכול להיות.
ולגבי התכנים: אלו אותם הנושאים שמעסיקים את עולם האמנות והתרבות בכלל בשנים האחרונות: מיניות, זהות, קיימות, נזילות מגדרית, אקטיביזם, פוליטיקה של זהויות, הכמיהה לטבע לצד טבע מלאכותי. אפשר לומר שכאן התחושה מעט יותר צינית אך הגבול בסופו של דבר בין שדות היצירה השונים, מטושטש מאוד עד לא קיים.
