"אני לא יודעת איך הצופים יגיבו עכשיו לגופת נערה על המסך"
"אני לא יודעת איך הצופים יגיבו עכשיו לגופת נערה על המסך"
אורית זמיר, מהמפיקות הבכירות בתעשייה, יוצרת לראשונה סדרה משלה, "האמת", שבמרכזה בלשית המתחקה אחר רציחתן של נערות צעירות. עוד לפני שעלתה לאוויר היא כבר נמכרה לגופי שידור נחשבים בחו"ל, וזמיר מייחסת את ההצלחה לעובדה שסביבת העבודה שלה נשית באופן מובהק. בראיון נוקב היא מזהירה מפני כוונת משרד התרבות לקדם רק מה שמסחרי ומספרת איך התגייסה למען החטופים
"האמת", סדרת מתח חדשה בכאן 11, מזכירה אירוע פלילי מוכר לכל ישראלי — רצח תאיר ראדה — ועוסקת ביחסים בין בני נוער, בין ילדים והורים, ובין נשים לבין עצמן. אלה הנושאים שמחברים גם בין יוצרות הסדרה, אורית זמיר ודפנה לוין, ושמעניינים את זמיר, שזאת לה היצירה הארוכה הראשונה. הסדרה — שכבר נמכרה לגופי שידור בחו"ל — מבוססת על רעיון של הסופר דרור משעני ויוצרת הדוקו עידית אברהמי. "המשפט שממנו צמחה הסדרה", מספרת זמיר, "הוא 'מה היה קורה אם ביום הכרעת הדין בעניינו של רוצח הנערה, היתה נמצאת גופה של צעירה אחרת שנרצחה באותו אופן’". משם לקחו היוצרות את המושכות והפכו את המשפט לסדרה מלאת תנופה, מותחת ומרובת פיתולים ודמויות מעניינות שמאופיינות בדיוק רב.
"כשקיבלנו את הסדרה, היא לא עסקה בדמות של אבא ובת", אומרת זמיר בריאיון לקראת עליית הסדרה בת שמונת הפרקים הערב. "היה לנו ברור מהרגע הראשון שמי שתניע את העלילה זו אשה. כי תמיד מעניין למקם אשה בעולם נורא גברי, במיוחד אשה צעירה — במקרה הזה חוקרת נוער". גיבורת הסדרה היא רחלי זבטני (מור דימרי, בתפקיד בכורה מרשים ביותר), שאביה (גולן אזולאי) הוא גם קצין משטרה ומי שהביא להרשעתו של דלויה. עניין זה לא עובד לטובתה של רחלי שרוצה לצאת מתחת לצל שמטיל אביה ולהיות מעורבת בחקירת הרצח העכשווית.
"האמת" מתחילה בהכרעת הדין של דלויה (בני אבני), המואשם ברצח הנערה ירדן פלאי, תיכוניסטית מראש העין. כשהוא כבר בין כותלי בית המשפט נמצאת גופה של נערה אחרת, נטלי לוי, באותה עיר, ועם סימני אלימות דומים — דבר שמחזק את טענתו של הנאשם שלפיה לא הוא רצח את פלאי. לא רק הרצח מזכיר את המקרה האמיתי של הילדה תאיר ראדה. אלא גם העובדה שהורי הנרצחת — במציאות ובמקרה הבדיוני שבסדרה — חלוקים ביניהם בנוגע לזהות הרוצח ולאמיתות גרסתו. אבל זמיר מקפידה לומר כי התרחקה כמה שאפשר מהמקרה האמיתי. "אנחנו לא התעסקנו במקרה של תאיר ראדה בכלל", היא אומרת.
אורית זמיר (52) היא יוצרת, מפיקה ובעלת חברת ההפקות "גם סרטים" (שהפיקה, בין היתר, את "האיש שרצה לדעת הכל" ו"תיק נעדר", של משעני), וגם מנהלת חממת יוצרות בבית הספר לקולנוע סם שפיגל. הקשר בינה לבין דפנה לוין ("אופוריה", "חמישים") נוצר אחרי שעבדו על פרויקט ל"אנו", בית התפוצות. "רק אז הכרנו. היא אומנם למדה כמה שנים מעליי בסם שפיגל, והיא אולי האשה עם הכי הרבה שעות בימוי טלוויזיה בזירה, אבל אפילו לא פגשתי אותה לפני שהתחלנו לעבוד על 'האמת'". יואב רועה, השותף ובן הזוג של זמיר, הציע שיכתבו יחד את הסדרה. "למזלי, דפנה היא אדם שלא יודע להגיד לא. נפגשנו לקפה ועוד קפה, והתחלנו לפצח את זה יחד".
העיסוק בסדרה ביחסי אב ובת, מספרת זמיר, אינו מקרי. "אני באה ממשפחה עם דמות אב מאוד דומיננטית. אבא שלי היה פיזיקאי חלל שעבד בנאס"א. זה מין משפט שאת הולכת אתו כל החיים. העבודה של אבא שלי במידה רבה היתה אירוע שניהל את החיים שלנו: נסענו לחו"ל בעקבותיו. חזרנו בעקבותיו. ובנוסף, אבא שלי היה סטורי טלר, מספר סיפורים, מישהו שנכנס לחדר ותופס את כל המקום, פלמ"חניק ציוני שאהב את ישראל ואת תל אביב שבה חיינו. את הולכת בעולם שמישהו כבר הלך בו, וזה מישהו גדול. הכנסנו את זה לסדרה דרך רחלי”.
ועדיין לנשים, וליחסים ביניהן יש המון מקום בסדרה. "הבנו שבגלל שהדמויות הדומיננטיות בחיים שלנו היו גברים, הנטייה שלנו היא לכתוב דמויות גבריות. רק שהכוחות האמיתיים שאת שואבת מהם באים מהחברה הנשית. אמא שלי היא האדם הכי חזק בחיים שלי. כשאת מצליחה להוריד את ההילה של הדמות הגברית — זה בוקע. לא רצינו שבגלל שרוב הפצעים שלך בעולם הם בגלל גברים, נעשה סדרה על גברים, אז הכנסנו גם את יחסיה עם אמא שלה ועם השותפה שלה לדירה ספיר (רוני נתנאל) — ואלה נוגעים בפצע הגדול של חייה".
דרך רחלי, שגם מחביאה סוד הקשור לעלילת המתח, "רצינו לבדוק איך זה להיות אשה צעירה בעולם גברי", אומרת זמיר. "רעש הרקע הכי מטורף שאנחנו הנשים משלמות עליו את המחיר זה האגו הגברי. ברגע שאת מנטרלת אותו, את עושה מה שאת צריכה לעשות. אני עובדת בשנים האחרונות כמעט רק עם נשים. זאת חוויית עבודה שונה לגמרי. זה נפלא. בסוף כל מפגש מקצועי כזה אני ממשיכה עם החיים שלי: לא הוטרדתי, לא הצטלקתי, העבודה נעשתה בפשטות. נכחתי והיא נכחה, כל אחת התקדמה עם החיים שלה". הסדרה עולה עכשיו זמן קצר אחרי שבכאן 11 שודרה סדרת מתח אחרת, "האיש שרצה לדעת הכל", ובמקביל שודרה סדרת מתח אחרת בהובלת אשה חוקרת "פאלו אלטו". מה קרה שפתאום צצו כל מיני סדרות בלש עם נשים גיבורות? "אני מאוד אוהבת דרמת מתח", משיבה זמיר. "כי את לא רק כותבת מה שקרה, את כותבת מה שיכול היה לקרות. הרי העיקרון הוא שכולם חשודים. מה שאנחנו רואים עכשיו על המסך הוא תוצר של שנים של עבודה, שחלק ממנו נעצר ב־7 באוקטובר ופתאום עולה בבת אחת. ובעניין הבלשיות, אותי זה מאוד משמח — שרק יעמידו נשים במרכז".
באמת יש הרבה נשים בלשיות במשטרה?
"בשלב הכתיבה היה דובר מהמשטרה שעזר לנו המון. כשבאנו לשטח פגשנו שוטרות, מפקדת תחנה והסגנית שלה. אבל על הסטטיסטיקה אני לא יודעת. אני כן אגיד שבתחום שלנו יש יותר נשים בעמדות מפתח, את כל מחלקות הדרמה בערוצים ב־HOT ,yes ובתאגיד השידור מנהלות נשים, זו זכות אדירה. ההיעדר של האגו הגברי מאוד משחרר. אין לי ספק שאם היה ייצוג הוגן של נשים בממשלה לפני האסון — ובוודאי במשא ומתן על החטופים — הכל היה נראה אחרת".
כאן המקום לציין שזמיר, פעילה חברתית ופוליטית, התנדבה במטה משפחות החטופים בחודשים הראשונים של המלחמה. "התחלתי להתנדב במפעל ההזנה המטורף של 'האחים', ואחרי שבועיים הצטרפתי למטה כדי לעזור בקמפיין ההסברה ובעדויות החוזרות והחוזרים מהשבי בפעימה הראשונה. המפגש עם השורדים ממחיש לך שהחזרה מהשבי אפשרית. הרגשתי שלקחתי מכל אחד מהמרואיינים תעצומות נפש. אחרי כמה חודשים ששהיתי בעומק הפצע, הרגשתי שהכאב שלי הופך לזעם ואני חייבת לפנות לאקטיביזם. עזבתי את המטה והפניתי את המאמצים למחאה למען השבת החטופים והעסקה".
7 באוקטובר השפיע על הסדרה?
"את 'האמת' סיימנו בספטמבר, הכל היה סגור וחתום. אבל כל מה שעניין אותי אחרי 7 באוקטובר זה להיות בסיפור של השבת החטופים. המון זמן לא יכולתי לעשות שום דבר שבשגרה. לי ולבן הזוג שלי יש ארבעה בנים ביחד, שני הגדולים שלו, מנישואים קודמים, היו בסדיר ובמילואים. אי אפשר היה לעשות דברים רגילים. גם עכשיו זה חלק גדול מהחיים שלי אבל יותר בכיוון של הכעס, של המחאה. אני מאמינה שהעסקה תצא לפועל. אני לא יכולה לקום בבוקר בלי המחשבה שזה יקרה".
מאחר שאין רגע שהיא לא חושבת על 7 באוקטובר, ולדבריה היא עדיין מוצפת, היא גם חושבת על הטריגרים שעלולים לעלות בצפייה בגופות של נערות בסדרה שלה. "לפני אוקטובר לא היתה לי שאלה מה זה להניח גופה של נערה על המסך, אבל עכשיו אני שואלת את עצמי ולא יודעת איך יגיבו לזה הצופים. גם לפני כן לא ייחסנו בסדרה קלות דעת לעיסוק בגופה, תמיד יש שם המשמעות של אובדן. נדמה לי שהז'אנר מאפשר מספיק הזרה".
חלק מהטרנספורמציות בחייה מביאות אותה לתקופה מאוד פוריה. "הרבה דברים שעבדתי עליהם לאורך השנים יוצאים עכשיו ביחד. הסדרה היא אחד מהם ואני גם מוציאה ספר בסתיו". זו מסה אישית שכתבה על פחד בהוצאת שתיים בעקבות טיפול שעשתה לפחד מג'וקים. "המסה עוסקת בכל הפחדים שניהלו אותי, כל השכבות של פחדים".
פחד אחד בטח הוסר כשהסדרה נמכרה לשלושה גופי שידור בחו"ל, AMC האמריקאית, קאנאל פלוס הצרפתית והטלוויזיה הבלגית. זה קרה בזמן המלחמה. אז מגזימים עם הדאגה מחרם על יצירה ישראלית?
"יש בזה תחום אפור. אני לא המפיקה של הסדרה או המפיצה שלה, אבל אני רוצה לחשוב שהיה ברור לאנשים שזה עובד מבחינה אוניברסלית. אנחנו עשינו את זה מאוד ישראלי ומקומי, אבל זה גם נוח לעיבוד".
ישראלים שרואים את זה מיד חושבים על תאיר ראדה ושם הסדרה מזכיר את "צל של אמת", הסדרה התיעודית מעוררת המחלוקת על רומן זדורוב.
"אנחנו לא התעסקנו בתאיר ראדה בכלל. התרחקנו מזה לגמרי. לא קראנו כלום. אמרנו — להפך, אנחנו רוצות להיות משוחררות. נקודת הפתיחה קיימת, ויש דברים שאולי מזכירים כל מיני דברים. אבל מבחינתנו זה כבר מזמן לא תאיר ראדה, זה נטלי לוי וירדן פאלי, השמות של הקורבנות בסדרה, וגם על רחלי זבטני ועל אבא שלה".
כבכירה בתעשיית הקולנוע שגם פעילה פוליטית, מה דעתך על השינויים ששר התרבות עושה בתחום?
"התפיסה שכספים ילכו יותר להפקות מסחריות היא טעות איומה. הייחוד שלנו לא נמצא ביצירה מסחרית, כי היא דומה למה שעושים כולם. הייחוד שלנו מגיע מהפצעים שלנו, מהדנ"א המאוד ספציפי שלנו, המקום שבו אנחנו שואלים שאלות".
