הסרט על סילבסטר סטאלון מעורר חשק לצפות שוב בסדרת "רוקי"
הסרט על סילבסטר סטאלון מעורר חשק לצפות שוב בסדרת "רוקי"
הדוקו "סליי" (נטפליקס) מגלה שבניגוד לקריירה המזגזגת שלו, סילבסטר סטאלון עצמו הוא איש מרתק ונוגע ללב
בביתו של סילבסטר סטאלון בהוליווד מפוזרים פסלים שלו בגודל טבעי, בתור רוקי. פסל אחד ליד הבריכה מציג את רוקי עם זרועות מונפות מעלה. פסל אחר בסלון מציג את רוקי כורע, שפוף. ויש עוד. בגיל 77 סטאלון מחליט לעבור דירה, לעזוב את לוס אנג'לס ולחזור לכור מחצבתו, ניו יורק, שם גדל בשכונת הל'ז קיטשן. הסרט התיעודי "Sly", שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו ועלה בשבוע שעבר בנטפליקס, משתמש בתהליך אריזת הבית כדי להביא את סטאלון לסיכום חיים וחשבון נפש. "ברור שיש לי חרטות", הוא אומר בפתיחת הסרט, שהוא קצת כמו הפסלים בביתו — אנדרטה קפואה ונרקיסיסטית לקריירה שצריכה להזכיר לעולם שהיא מפוארת ומרשימה יותר ממה שזוכרים למותג "סילבסטר סטאלון".
סטאלון אומנם מתגאה בכך בדמויותיו שלא מרבות לדבר, אך הוא עצמו מתגלה כמרואיין נבון למדי שמצליח להסביר ולנמק את מהלכי הקריירה והחיים שלו, אלה שהצליחו וגם אלה שבהם הוא נכשל (הוא בעיקר מלא ייסורי מצפון על כך שהקריירה שלו קדמה בסדרי העדיפויות שלו לחיי המשפחה שלו).
הכוכב הכי גדול מבין מרואייני הסרט (חוץ מקוונטין טרנטינו, שהפך מרואיין מבוקש בסרטי תעודה על סרטים שנושקים לעולם האקספלויטיישן) הוא ארנולד שוורצנגר. השניים מדברים על כך שבשנות השמונים הם היו מתחרים, אויבים מרים, שצופים בכל מה שהשני עושה, כדי לעשות בעצמם גדול יותר. סטאלון מנופח השרירים של "רמבו 2" ו"קוברה" היה תגובה ברורה ל"קונאן הברברי", ואילו "קומנדו" ו"הטורף" של שוורצנגר היו בתורם תגובה לסרטי "רמבו" של סטאלון. כיום השניים מרעיפים מחמאות זה על זה, אבל גם מודים שאז התחרות ביניהם היתה כמעט עוינת.
ואולי התחרות ביניהם מעולם לא חלפה: "סליי" מגיע לנטפליקס כמה שבועות אחרי שעלתה שם הסדרה התיעודית "ארנולד" על שוורצנגר (בשניהם אנחנו מגלים שלשניהם יש ספרייה, שבה התסריטים של סרטיהם מסודרים כמו חיילים על מדפים, כרוכים בכריכת עור שחורה). שניהם מתראיינים בשני הסרטים על התחרות ביניהם, ושניהם מתגלים כאנשים עם הומור עצמי בריא ("דחפנו האחד את השני להצטיין, אני גם רציתי לדחוף את ארנולד מראש הר, אבל לא הצלחתי", אומר סטאלון בסדרה על שוורצנגר). ובכל זאת, הסרט על סטאלון נמשך 90 דקות, ואילו הסדרה על שוורצנגר נמשכת שלוש שעות, והיא גם מושקעת יותר. כל מה שהאחד עושה, השני עושה יותר גדול.
החלקים על "רוקי" וחמשת סרטי ההמשך שלו הם המעניינים ביותר ב"סליי". סיפור חייו של סטאלון אומנם נע בין רוקי ורמבו, אבל רוקי, מבחינתו, הוא הסיפור האישי שלו, וסטאלון מעיד באופן נוגע ללב איך כל סרט בסדרה האיר את התקופה הרלבנטית בחייו, ויוצר אנלוגיה בין הצלחותיו של רוקי בזירה ובין הצלחותיו על המסך. אם יש משהו ש"סליי" מצליח לעשות זה לעורר חשק ללכת לצפות שוב בכל סרטי "רוקי".
צפייה בסדרה על שוורצנגר מלמדת שהוא נולד ככוכב תחילה בזירת ספורט פיתוח השרירים, אחר כך בקולנוע ולבסוף בפוליטיקה — ובעיקר שתמיד היה מחושב מאוד. "סליי", לעומת זאת, מצייר את סטאלון כדמות קולנועית מרתקת ונוגעת ללב יותר, מישהו שעלה משולי החברה, יצר לעצמו דמות שזיכתה אותו בפרסום ובעושר, ומאז עולה ויורד מסרט לסרט, מתקופה לתקופה. שוורצנגר עשה סרטים טובים יותר, אבל הסיפור האישי של סטאלון טוב בהרבה.
