לה מעלה: האוכל המקסיקני לא אותנטי, אבל האווירה מנצחת
לה מעלה: האוכל המקסיקני לא אותנטי, אבל האווירה מנצחת
האם אוכל הוא הדבר הכי חשוב במסעדה? יכול להיות, אבל לדעתי היום אנשים יוצאים למסעדה יותר בכדי לבלות. זה בדיוק הסיפור של מסעדת לה מעלה בקריית המלאכה בדרום ת"א. האוכל טעים - לא אותנטי, אבל האווירה שווה לגמרי את היציאה
האם אוכל הוא הדבר הכי חשוב במסעדה? הדעת נותנת שכן, כמובן, כי אחרת, למה באנו? עכשיו תחשבו שוב. לא באמת באתם לאכול. לאכול אתם יכולים גם בבית ובדרך כלל זה מה שאתם עושים. למסעדה הולכים כדי לבלות. בימינו זה כנראה אפילו הבילוי המועדף על לא מעט אנשים, אולי אפילו יותר מיציאה לקולנוע, תיאטרון, מועדון, הופעות או טיול בטבע. האם זה טוב או לא? זו כבר שאלה אחרת. גם האם האוכל טוב או לא זו שאלה, אבל לא הכי חשובה. לפחות לא לשיטתי. מה שחשוב הוא שיהיה כיף - לא משנה למה.
קריית המלאכה מורכבת כידוע למי שביקר שם, ממבני ענק ארוכים שכל אחד מהם יוצר רחוב משל עצמו. רחובות בעלי שמות מקסימים ממש בארכאיותם. 'המפעל', 'העמל', 'שביל התנופה' ו'שביל המרץ'. הייתם יכולים לחשוב שתמצאו כאן מסגריות או נגריות אבל כיום יש כאן בעיקר חללים המשמשים כסדנאות לאמנים שונים וגלריות.
בקומה הראשונה בשביל המרץ 5, בין שלל הגלריות הכה אופנתיות שמחכות לכם בבניין (יש גם מועדון סטנד אפ בכניסה), מסתתרת כבר שלוש שנים אחת המסעדות המקסיקניות הבודדות בתל אביב. המסעדה המקסיקנית ה'חצי סודית' (מאחורי רחוב שוקן) 'לה מעלה'. המטבח הצבעוני, התוסס והחריף הזה מעולם לא ממש תפס ממש בישראל וחבל.
'לה מעלה' , מבית היוצר של 'על הרמפה' השכנה הצמחונית הוותיקה קצת יותר, לא תצליח כנראה להביא לכאן את המטבח המקסיקני האוטתנטי. אף אחת אחרת לא הצליחה לפניה. אבל מה שהיא כן מצליחה לעשות זה שמח בלב. וזה, לא מעט. בעצם זה הכי הרבה.
התיישבנו על הבר, מתחת למנורות הטיפאני הצבעוניות היפות, ליד הסומבררוס הענקיים ומול הגולגלות המצוירות על הקירות סטייל 'יום המתים' המקסיקני, הזמנו שתי מרגריטות 'הבית' – טקילה עם סירופ סברס ופלפל אנצ'ו, ששולי הכוסות שלהן צופו בקצת צ'ילי חריף יבש שהפך אותן לעוד יותר מקפיצות אפילו וקיווינו לטוב.
זוג טאקוס עם שרימפס וזוג טאקוס עם דג (מוסר ים) שניהם מוגשים עם גווקאמולי, אננס, צ'ילי, בצל וכוסברה היו מספיק חריפות בכדי להחליף את השרימפס או הדג בטופו או קלקר. אבל זה לא ממש שינה. זה היה טעים, מטפטף, כיפי, ומלוכלך. לא פשוט לקפל את הטורטיה הדקה ולנעוץ בה שיניים בלי שהכל יישפך לצדדים. בשלב מסוים ויתרתי והלכתי על סכין ומזלג. פדיחה. כיף גדול.
עוד מנת פתיחה, קרודו של טונה אדומה, כלומר פרוסות דקות של טונה אדומה נאה שהוגשו עם ריבת מנגו וריבת צ'ילי אנצ'ו, סוג של פלפל חריף שהפך לריבה מתוקה-חריפה. יופי של דבר, ליד המרגריטה ובכלל.
עכשיו הגיע טמאלה, עלה בננה ממולא במשהו. לא ראיתי שם שום עלה בננה אלא רק מילוי אבל שטויות. המילוי היה מצוין. בשר אסאדו מפורק אחרי בישול ארוך, מונח על כופתאות תירס כבדות מאד ותבשיל שעועית. קצת גואקמולי (ממרח האבוקדו המקסיקני המוכר היטב גם לנו כבר) בצד וסלט עגבניות עם בצל . אתה מערבב הכל , תוקע ביס, פותח עוד כפתור בג'ינס, אם יש לך, ומקווה לטוב. לא קל בגילנו.
עוד עיקרית אחת לפני שהולכים – פולנטה מתירס טרי עם שרימפס. כבד, עשיר, משביע וטעים מאד. גס כמו שצריך אבל בלי להפוך למכביד מדי.
'לה מעלה' היא לא מסעדת גורמה. היא גם לא מתיימרת או צריכה להיות כזו. היא מקום צעיר, מדליק במיוחד עם שיק ארטיסטי מתבקש בהתאם לשכונה. לפני שנה היינו שם פעם ראשונה בזמן יריד האמנות התל אביבי השנתי 'אוהבים אמנות- עושים אמנות' ואז זה הורגש אפילו יותר. ברגעים הטובים שלה נדמה לך שאתה בלופט ניו יורקי או ברלינאי סודי ולא בדרום תל אביב המיוזעת והמוכרת . ובעצם תל אביב היא הרי כידוע ניו יורק או ברלין של המזרח התיכון. לפחות בעיני עצמה. מה אומר ומה אדבר, ב'לה מעלה' יש רגעים שנדמה לך שהיא צודקת.
כמה עלה?
מרגריטה - 48 שקל
טאקוס דג - 42 שקל
טאקוס שרימפס – 42 שקל
קרודו טונה- 62 שקל
טמלה דה קרנה- 66 שקל
פולנטה עם שרימפס – 66 שקל
