מאיר שלו ידע את הסוד הגדול של האוכל
מאיר שלו ידע את הסוד הגדול של האוכל
שלו היה מגדולי הספרות הישראלית, שבה הוא שילב קטעים יפיפיים על אוכל שגם בהם ניכרת אהבת החיים. והסוד הגדול שידע? לא רק פשטותו של האוכל הטוב אלא גם ובעיקר, עם מי אוכלים אותו
הסופר מאיר שלו שמת בערב החג השני בגיל 74, היא כידוע מגדולי הסופרים הישראלים. לא לי לקבוע את מקומו המדויק בצמרת הטבלה הלאומית.
שמעתי כבר כמה מומחים, אמיתיים או בעיני עצמם, שהספיקו בטרם התקררה הגופה, לרמוז בנימוס, או קצת פחות נימוס, על כך ששלו, בעיניהם, לא היה באמת סופר גדול אלא רק 'מארקס מנהלל' או כזה שעיקר תרומתו היתה בעיקר ספרי הילדים, הנפלאים שלו. אחד מהם, אגב, היה ראש ממשלתנו. קשה להבין מדוע יש צורך או עניין, לזלזל בספרי ילדים, אלה שלשם כתיבתם צריך כישרון גדול באמת. אבל שלו היה לא רק סופר ילדים גדול במיוחד אלא גם, סופר לא פחות טוב למבוגרים.
אחת ממעלותיו העיקריות של שלו, אם לא הגדולה שהן, לטעמי לפחות, היתה אהבת החיים שלו. זו שממש זרמה מכל מילה בספריו, לגדולים כמו לקטנים. החיים על פי שלו כללו לא רק אהבה עזה לנשים (ולגברים כשכתב מפי הנשים) אלא גם ואפילו לא פחות, אהבה למקום הזה. מקום שאותו ביקר לא מעט אבל אהב אהבה עזה וכמעט חד פעמית. בעיקר אהב שלו את אדמת המקום, הפיזית, ואת כל מה שהיא נושאת. כלומר את החי והצומח שלה.
מתוך אהבה זו, ולצידה, עלתה ובאה גם אהבה מופלאה ברגישותה וחוכמתה למטבח. מטבח מקומי אבל לא רק. מטבח של טבחים גדולים, אבל גם של קטנים מאד. של כאלה שיודעים, למשל, שאין מנה מסובכת יותר מחביתה 'פשוטה', ואין עונג גדול יותר מזיתים כבושים מעשה ידיך.
"יעקב הושיב אותי אל שולחן המטבח, שולחן גדול וחלק שצלחות לבנות זרחו עליו כירחים במילואם, וכלי כסף זהרו לצידן. 'לכבוד יום ההולדת שלך' אמר. עיניו עקבו אחרי הבעת פני בשעה שאכלתי, ואני לא יכולתי גם לא אביתי להסתיר את הנאתי. בן שתים-עשרה כבר ידעתי מה אני אוהב לאכול ומה אני שונא, אבל לא שיערתי שאוכל יכול להסב עונג כה עמוק וחריף." (כימים אחדים, עם עובד, 1994)כך כותב שלו בספרו הנפלא 'כימים אחדים', ספר המחולק לארוחות, ממש כך.
בהמשך מגיע אחד מקטעי האוכל הכי מפורסמים של שלו. "אני אכין לך עכשיו משהו מתוק שפעם למדתי מאיש איטלקי אחד". הוא קם בחיפזון, כמבקש למחות את רושם הסיפור שסיפר. "פשוט מאוד. עכשיו אנחנו צריכים בסך הכל חלמון של ביצה, יין וסוכר. תיגש איתי אל הכיור ותסתכל". לתוך כף ידו עירה ביצה, הגיר את החלבון בין אצבעותיו הפשוקות, ואז הקפיץ בעדינות את החלמון בשקערורית כפו. "אתה רואה זיידה?" אמר, "הוא לא נשבר ולא נשפך. ככה זה שהביצה טרייה והחלמון חזק". הוא הפריד כך עוד שני חלמונים והניחם בקערה, הוסיף מעט סוכר ויין שריחו נודף. "מה יותר טוב מתערובת כזאת? החלמון זה האוכל מהאמא והזכרון של החיים, והיין זה הנשמה והעתיד, והסוכר זה התאווה וזה הכוח". המטרף היטשטש ונעשה לעיגול כסוף מרוב המהירות ויעקב הניח את הקערה על סיר של מים רותחים והוסיף לטרוף. "זה מריח הרבה יותר טוב מסבון וזה טעים הרבה יותר מסבון ויום אחד אני אלמד אותך להכין את הדבר הזה. אתה מבין על מה אני מדבר, זיידה?" (שם, עמ'71)
ואפשר להמשיך כך לנצח, בתיאורי מנות כמו הזביון האיטלקי, ואחרות הממלאות ספריו של שלו, ובתובנות הנפלאות שלו לגביהן ובעיקר כמובן לגבי חומרי הגלם המרכיבים אותן. אבל היריעה קצרה ועדיף בכלל שתחפשו בעצמכם בספריו.
ובכל זאת, לא אוכל להיפרד בלי כמה ציטוטים מספרו המופלא של שלו 'גינת בר', בו הוא מהרהר לא רק בצמחי וחיות וכלי גינתו שבאלוני אבא, אלא גם במה שניתן להפיק מצמחיה. צמחים הם הבסיס שעליו עומד המטבח כולו, ואולי החיים כולם. ושלו ידע זאת טוב מכולם.
"הגינה משפיעה על הבית והבית על הגינה.... ומשפיעה גם על המתרחש במטבח. אינני מגדל בה ירקות, אבל מצאתי שצומחים בה כמה צמחי בר שאפשר לאכול או לתבל בהם את הארוחה. בראש ובראשונה העולש, שמטגנים בשמן זית ובבצל ואוכלים כמנה ראשונה. אחריו החוביזה, שמכינים בצורה דומה, אבל רק בצעירותה. פה ושם צומח שום בר שאת עליו אני מקצץ ומוסיף לסלט ולחביתה. ועל לכל אלה – אספרגוס הבר. בן לוויה נחמד לכל ארוחה, דק וקטן מאחיו התרבותי, אך טעמו עז ומשובח יותר, והוא טוב לא רק למאכל אלא גם לשיחות עם אוכליו". (גינת בר, עמ' 107, עם עובד 2017 ).
הנה כי כן, כפי שאנחנו נוכחים, שלו ידע את הסוד הגדול ביותר של האוכל. לא רק פשטותו אלא גם ובעיקר, עם מי אוכלים אותו. אוכל טוב, פשוט ככל שיהיה, לא רק מאיר את יוצרו ואוכליו באור יקרות, אלא גם להיפך. ושוב להיפך. ברשותכם, עוד מעט מן האוצר הבלום הזה.
"הבאתי מן הבר לגינה גם קורנית, זוטה ומרווה, ואני נהנה מריחן ומטעמן. מהמרווה שלי אני מכין רוטב טוב מאוד לפסטה. לימד אותי להכינו ד"ר אלי לנדאו ז"ל, רופא וגסטרונום, שלי היה גם חבר חכם ומשעשע, כתף מוצקה ואוזן קשבת ולב רחב, ובחסרונו אני חש כל הזמן. המצרכים: פסטה טובה, בכמות שתתאים למספר הסועדים. במקרה של המנה המיוחדת הזאת אני ממליץ על פסטה מסוג שמחזיק היטב את הרוטב, ועל שני סועדים בלבד, רצוי שניים ששוררת ביניהם אהבה – ואם עוד לא אהבה, אז לפחות חיבה וסקרנות שמבקשות לעלות לשלב הבא".
עכשיו מגיעה התובנה הכי יפה ורצינית ומצחיקה ומלומדת ששמעתי מימי על יין. "ועוד יש צורך בחמאה, בשמן זית מסוג עדין, ביין לבן יבש או חצי יבש, לא מתוק מדי ולא שרדונה, שהוא יין שלדעתי לא מכינים מענבים אלא מנסורת של דיקט".
יהי זכרך ברוך, מאיר שלו. תודה על שעות העונג שהענקת ושספריך ימשיכו להעניק, לטבחים, ללקטים, לאופים, לאוהבים ולכל מי שנשמה באפו.
