"לקחו לי ילד. המחזה הוא הצעקה שלי"
"לקחו לי ילד. המחזה הוא הצעקה שלי"
במשך שנים גידל השחקן נדב בושם עם בן זוגו ילד פליט מאריתריאה כמשפחת אומנה. יום אחד, בלי התראה, הילד נלקח ממנו ונאסר עליו לפגוש אותו. במחזה חדש ב"תיאטרונטו" הוא מעבד את הזעם והאבל. "המערכת תקעה לנו סכין בגב, משפחות האומנה שקופות בעיניה"
"רצחו לנו את המשפחה", זועק השחקן נדב בושם במונודרמה "אתה לא אבא" שתעלה בשבוע הבא בפסטיבל תיאטרונטו. המחזה הוא מונולוג שנע בין פנטזיה למציאות, מפיו של איש שנלקחה ממנו הורותו, ונכתב מדם לבו של בושם (47), בעקבות סיפורו האישי.
בושם העלה עשרות הצגות ואירועים תיאטרוניים במחוזות הפרינג' והפרפורמנס, אך עד היום לא לקח חלק בפסטיבל הצגות היחיד תיאטרונטו. השנה הוא עושה זאת, ועוד פעמיים. "אני הרמי לוי של התיאטרונטו, פתחתי כמה סניפים", הוא אומר. בפסטיבל הצגות היחיד מייסודו של יעקב אגמון, שיעלה בחול המועד פסח ביפו ובעכו (20-17 באפריל), יביים בושם את "בגוף אני מבינה", עיבוד של השחקנית רותם כרמלי בהשראת ספרו של דויד גרוסמן.
1 צפייה בגלריה
נדב בושם. "אנחנו הזוג הגאה הראשון שעשה אומנה. היתה עובדת סוציאלית שאמרה שלא היה דבר כזה ולא תמליץ עלינו"
(צילום: אוראל כהן)
בנוסף ישחק שם, כאמור, ב"אתה לא אבא", שתביים ריקי חיות ויעלה במסגרת "אספרסו קצר" למונודרמות קצרות . שם לפרקים הוא נמלא בזעם ופנטזיות נקמה במערכת, ולפרקים נתקף ברצון להציל את הילד, געגוע וייאוש ("אז באו אנשים, או יותר נכון נשים, או יותר במדויק פקידות, ותקעו בנו סכין, מטאפורית. רצחו לנו את המשפחה. רצח על כבודה של המערכת").
"מצאנו ילד שאיש לא טיפל בו"
המחזה נכתב בהשראת סיפורו שלו ושל ובן זוגו האמן חזי כהן שגידלו באומנה במשך שש וחצי שנים ילד אריתראי, מגיל שנתיים וחצי עד גיל 9. אמו הגיעה לארץ בהיריון וילדה אותו כאן. היא לא יכלה לטפל בו וכבר מינקות הוא ישן במחסן הילדים של עמותת אליפלט. כהן, שהתנדב בעמותה למען ילדי הפליטים, מצא אותו שוכב עם גזזת בתנאים ירודים של הזנחה מוחלטת וכך נוצר הקשר.
"אף אחד לא טיפל בו. אפילו כשעשו ריסוס בגן לקחו את כל הילדים ואותו לא היה מי שייקח, אף אחד לא הגיע לגמול אותו מחיתולים", מספר בושם. "כך נוצר הקשר בינינו בהסכמת האם. חזי דיווח לרווחה והם לא עשו כלום. החלטנו לקחת עליו אחריות, כי אף אחד אחר לא עשה את זה. הבנו שיש פה ילד שאף אחד לא דואג לו, לא המערכת ולא האם הנוכחת־נפקדת. במשך שבעה חודשים מאז שדיווחנו המערכת לא פעלה. עובדת סוציאלית אמרה לנו שאזרח לא יכול לקחת חירות לעצמו, וגם אם רואים תינוק ברחוב יש לדווח לרווחה. שאלנו 'ואם זה לוקח שבעה חודשים?'. היא ענתה 'אז זה לוקח שבעה חודשים'".
בסופו של דבר קיבלו בושם וכהן היתר לשמש משפחת אומנה לילד אך כשהגיע לגיל 9 נלקח מהם בתוך יום, ללא הכנה מוקדמת, על ידי שירותי הרווחה של עיריית תל אביב. "נחתתי מניו יורק באותו בוקר אחרי שלא ראיתי אותו שבועיים. הלכתי לנוח לפני שיחזור ואתן לו את המתנות וחזי נכנס ואמר שלקחו אותו ואנחנו לא יכולים לראות אותו יותר. התקשרתי למנהל של בית הספר שם למד כדי להגיד לו והוא אמר שבאו ולקחו אותו. הוא אפילו לא טרח להרים טלפון. הורים שהיו ארבע שנים חלק מבית הספר — וכך הוא התנהג. היו אכזבה ותדהמה. חרב עלינו עולמנו ונפלנו לבור שלוקח לנו הרבה מאוד זמן, עד עכשיו, לנסות לצאת ממנו. היצירה היא סוג של ריפוי בדבר הזה".
כל הניסיונות לעמוד מול המערכת כשלו. הם הציעו לאמא גידול משולש בלי לבטל זה את זה וגם זה לא עבד. "זו זכותה המלאה לרצות לגדל את הילד שלה, אבל מכיוון שעברו כבר כמה שנים כדאי היה לשלב את הדברים, הורות משותפת, כמו הורים גרושים. אבל הראייה היא תמיד לטובת ההורה הביולוגי. האם היתה הולכת על זה, אבל הם כנראה הפחידו אותה. גם אדם רגיל פה מפחד מהרווחה, אז על אחת כמה וכמה אדם שחור במעמדה, שתלוי בהם.
"אמרו לה שחטפנו אותו. סכסכו בינינו. המערכת לא יכלה להתמודד עם זה. היה פה גם עניין הומופובי וחוסר יכולת לשאת את זה ששאלנו שאלות אם התהליך נכון לילד. יש כאן ילד ורבלי בן 9, זה לא תינוק. אנחנו פסיק בתוך ים של סיפורים שחווים פוסט־טראומה מהמערכת הזאת וחבל. כי זאת לא מטרתה. זה סיפור על השקיפות כהורה מבחינה משפטית ויש בו גם מורכבות כי אנחנו הזוג הגאה הראשון שעשה אומנה. היתה עובדת סוציאלית שאמרה לנו שלא היה דבר כזה והיא לא תמליץ עלינו".
לדברי בושם, "יש את תל אביב של הפרונט, שאוהבים להשוויץ בה, ויש את תל אביב של מאחור, של לקחת ילדי פליטים, להוציא אותם מבתי ספר ולשים אותם בבתי ספר מיוחדים בשבילם.המחזה עוסק גם ביחס לפליטים, ההומופוביה הנסתרת והשקיפות של הורי האומנה, שאין להם שום זכויות".
בימים אלה מתגורר הילד בן ה־11 עם אמו. על בושם ובן זוגו נאסר להתקרב אליו. השניים בילו השנה בתחנת המשטרה כשעובדת סוציאלית טענה שהציצו עליו במשחק כדורגל. "היינו צריכים לבקש אישור מבית המשפט לתת לו מתנה, זה פסיכי".
"התקשרתי למנהל של בית הספר כדי להגיד לו שלוקחים את הילד. הוא אמר שכבר באו ולקחו אותו, אפילו לא טרח להרים טלפון"
בושם ממשיך שההתייחסות להורי אומנה היא "כאילו אנחנו מתנ"ס. פגשתי אנשי אומנה מכל המגזרים והם אנשים מדהימים שמוצאים את עצמם שק חבטות וזה לא מגיע להם. כשמישהו שואל אותי אם לעשות אומנה, אני אומר לא. עד שהמדינה תחליט איך היא מתייחסת לדבר הזה. רודפים אחרי שני אנשים שהצילו ילד שהיה במחסן הילדים באליפלט, שגידלו אותו. זה היחס שאנחנו מקבלים. הכוח שיש לעובדת הסוציאלית לחוק הנוער שרודפת אותנו יותר משנתיים, חזק יותר משיש לשר. זה אבסורד. אחרי כל בתי המשפט אני אביע את הדברים דרך היצירה שלי. זה עוזר לי. ככה גם הסיפור מגיע יותר רחוק, נוגע באנשים דרך האמנות".
"דויד גרוסמן נתן את ברכת הדרך"
בושם הוא שחקן, יוצר ומנחה, בוגר הסטודיו של ניסן נתיב ירושלים ששיחק בעשרות הצגות ומופעים בהם "הבקכות", "אמונה אהבה ותקווה", "ישבנים קוראים שירה" ו"מאי נפקא מינה". כבר שנים שהוא מעביר סיור מורשת קרב סאטירי עם היוצרת עדילי ליברמן תחת השם "בנות בצריח" . בקרוב יחל עבודה לפסטיבל של תיאטרון האינקובטור שתעסוק גם באבסורדיות ובטירוף של מערכת הרווחה.
בכובע השני שלו בתיאטרונטו הוא יביים, כאמור, את כרמלי בסיפור על מערכת יחסים מורכבת בין אם לבתה, המבוסס על הרומן "בגוף אני מבינה" מאת דויד גרוסמן. "רותם כרמלי עסקה בעיבוד כמה שנים, גם מהמקום שלה. אמה נפטרה מסרטן באותו גיל של הגיבורה ויש לה חיבורים אישיים לסיפור”, מספר בושם. לדבריו, גרוסמן "נתן את אישורו ואת ברכת הדרך אבל הוא לא מעורב מעבר לזה ורוצה דווקא שזה יתרחק מהספר".
ממחלקות הרווחה והחינוך של עיריית תל אביב נמסר ביחס לטענות המועלות בכתבה: "מפאת החיסיון הקבוע בחוק, שלו זכאית המשפחה הביולוגית, לא נוכל להתייחס לגופם של הדברים. עם זאת נציין, כי ככלל אומנה היא דבר זמני ויש לקוות ולשמוח כאשר מתאפשר להשיב קטין חזרה לבית הוריו מולידיו. נוסיף כי כל החלטה הנוגעת לקטינים ניתנת אך ורק על ידי בית המשפט המוסמך, ולאחר ששקל את טענות כל הצדדים, וכי כל טענה בעניין זה יש להפנות לבית המשפט".
