"הוכחתי שאפשר לפתוח קפה בשפירא, ועכשיו הענף מתפרק"
"הוכחתי שאפשר לפתוח קפה בשפירא, ועכשיו הענף מתפרק"
יונתן ברגמן התעקש לפתוח בית קפה בשכונת שפירא בדרום הכי קשוח של תל אביב והפך אותו למקום שהוא הרבה יותר מזה וכולל גינה קהילתית, חוגים לילדי השכונה, הקרנות של סרטים ואפילו מטבע מקומי. עכשיו המתנ"ס העצמאי והייחודי הזה מצוי בסכנת סגירה ויוצא בקמפיין גיוס המונים. "זו קרקע ניסויית ולא תמיד מרוסנת אבל מי שהכי חשובים לנו הם קודם כל האנשים"
יונתן ברגמן מוציא את הידיים מכיור שטיפת הכלים ויושב לשוחח איתי. גם אחרי עשר שנים שהוא מנהל והבעלים של בית קפה שפירא, הוא נאלץ לשטוף את הכלים בעצמו. כמו כולם, גם הוא מתקשה לגייס עכשיו עובדים. הקפה הוא בוטקה קטנה עם עץ במרכזה באמצע גינה צנועה ברחוב רלב"ג 15 בשכונת שפירא אבל הוא הלב הפועם של השכונה. עכשיו יושבים פה שני אריתריאים עם לפטופים, איש רוח מוכר ואשה ששואלת אם כאן זה קפה שפירא כי היא תרמה כסף לגיוס ההמונים שלו.
גם עבור מי שנאלץ לפגוש לאחרונה לא מעט מסעדנים שנאבקים על חיי העסק שלהם, או פשוט סוגרים, הפגישה עם ברגמן היא יוצאת דופן, ואפילו מרגשת — אך גם מעוררת תקווה. ברגמן (50) מתעקש להציל את הקפה שלו שהוא הרבה יותר מבית קפה. לכן, פנה לגיוס המונים ("מצילים את קפה שפירא") ולמרבה השמחה הצליח בתוך ימים ספורים לגייס כבר יותר מ־165 אלף שקל מתוך יעד של 250 אלף שקל (שאם לא יגיעו אליו, יימחק כל מה שהושג). 950 אנשים, רובם לקוחות, כבר תרמו, ואליהם הצטרפו גם 16 אמנים, בהם ציבי גבע וסיגלית לנדאו, שתרמו יצירות למכירה.
"בלי לבדוק בציציות"
ברגמן הגיע לשכונת שפירא קשת היום בקצה הדרומי של תל אביב ב־2000, אך אחרי שנתיים קיבל הצעה לנהל ובעצם לרכוש את "חאן שחרות" בערבה וחי שם עשור. כשאיש העסקים רוני דואק קנה את החאן והפך אותו למלון היוקרה "Six Senses", חזר ברגמן עם משפחתו לשפירא וגילה שכונה קצת פחות קשה: "כשהגענו בפעם הראשונה, היו פה בעיקר תושבים ותיקים, בוכרים וסלוניקאים, ולא מעט עובדים זרים כמובן. וגם, מה לעשות, לא מעט נשים בזנות ונרקומנים. כשחזרנו כבר היו כמה מאות תושבים חדשים".
ואז ב־2015 פתח ברגמן, יחד עם חנן מרציאנו (שפרש בינתיים), את קפה שפירא. זה היה הקפה הראשון בשכונה. "כולם אמרו לי 'אתה מטורף. מי שותה קפה מחוץ לבית בשפירא?', אבל אני רציתי ליצור כאן קהילה ולהביא אותה אליי לקפה, והוכחתי שזה אפשרי. ולעשות את זה בצורה לא־סלקטיבית. כלומר לא לבדוק בציציות. אם אתה רוצה להיות כאן ולהופיע כאן — הרצון שלך מספיק".
כך במשך כמעט עשר שנים לצד הקפה, הסלט והסנדוויץ' — כולם מחומרי הגלם הטובים ביותר — הקים כאן ברגמן משהו שאין דרך אחרת לכנותו חוץ ממרכז תרבות, סוג של מתנ"ס. הוא הקרין כאן אלפי סרטים בחינם. "אנחנו לדעתי הליין הדוקומנטרי הכי ותיק בארץ. בטח הפרטי", הוא אומר. לצד זה הוא קיים כאן אינספור הופעות מוזיקה, חוגים ופעילויות לילדי השכונה, ימי הולדת, בר מצווה ואפילו חתונות ואזכרות. וכולם באו, לא רק התושבים החדשים אלא "גם מהגרי העבודה והנשים המבוגרות מוותיקות השכונה שמבקשות את השתייה שלהן בכוס חד־פעמית, שלא יראו שהן מגניבות קצת ערק פנימה".
ברגמן הקים במקום גם את "ספינת הפיראטים", מין גן שעשועים לילדי השכונה, גינת סוקולנטים לנוי, גינת תבלינים, גינה קהילתית שנרכשה לימים על ידי העירייה והפכה לרשמית, מקרר קהילתי (שאת החשמל שלו הוא משלם), ושירותים ציבוריים שאותם הוא מתפעל ומממן "היחידים בשכונה", וגם פשוט סיוע במזון לנזקקי השכונה.
גולת הכותרת, אולי, היא ייסוד מטבע מקומי — "לירה שפירא" — שיטת תשלום מופלאה שבה עבור כל קילו זבל אורגני, שתושבי השכונה מטמינים בקומפוסטר שהוצב במקום, הם מקבלים לירה מקומית אחת, שאיתה הם יכולים לרכוש מוצרים או שירותים בעשרות עסקים בשכונה, כולל בקפה כמובן. "אנחנו עצמנו, בקפה, מייצרים 8 טונות של זבל אורגני בשנה. זה שאנחנו חוסכים לעירייה את השינוע וההטמנה שלהם זה חיסכון אדיר בכסף ובזיהום". הוא שותף גם בהקמת שטח גידול גדול יותר, מחוץ לשכונה, בשם "תל חובז", שמספק חלק מתצרוכת הירקות של הקפה וגם את תוצרתו אפשר לקנות בלירה שפירא. בקיצור, אם צריך להסביר, מדובר בעסק שהוא לא רק קהילתי באופן מובהק אלא גם בעל מודעות סביבתית יוצאת דופן.
עכשיו הוא מתפנה לדבר על מצבו הכלכלי הפרטי: "אני במורכבות כלכלית כבדה. אני יכול להחמיר ולהגיד שאנחנו מתחת לאפס. אני בחובות של מאות אלפי שקלים בגלל המלחמה, וכמו רבים אני עוד סוחב הלוואות מהקורונה. את המצב הכלכלי אתה רואה גם אצל הלקוחות. מאז המלחמה באים 50% פחות לקוחות, וגם מי שבאים מזמינים אספרסו כפול עם קרח וטיפה חלב ב־12 שקל במקום קפה קר שעולה 18 שקל. שמע, אם בצל שעלה 2‑3 שקל לקילו זינק ל־8 שקל לקילו, זה הופך את העסקים שלנו לחסרי היתכנות כלכלית. הענף כולו מתפרק. בתי קפה מגיעים היום ל־2%‑8% רווח בשנה — את זה כתבו אצלכם בכלכליסט — אז במצב כזה אף אחד לא יכול לשרוד".
בית קפה שכונתי לא אמור לשרוד יותר בקלות?
"בתפיסה אתה צודק אבל גם בזה קפה שפירא שונה: אני משתמש בסנדוויץ' בחומרי גלם ממעדניית 'חיים רפאל', אז זו גם אשמתי קצת, כי אני רוצה את המוצר הכי טוב. ואני חותך סלט וסוחט מיץ רק כשמזמינים אותם. אני דוגל באנשים לפני לקוחות ועובדים. אלה אנשים. יש לי פה צוות שלא היה שורד אולי במקומות אחרים. אנשים שאחרי חמש שנים אצלי שואלים אותי כמה עולה בירה. זו קרקע ניסויית לא תמיד מרוסנת — אבל מי שהכי חשובים לנו הם קודם כל האנשים".
"מגיעה לנו שכונה מסודרת"
למרות אהבתו לאנשים ולשכונה, הוא מודה שלא הכל טוב. "יש פה היום נוער חסר מעמד, בני מהגרי עבודה שנולדו כאן. התרבות שלהם ישראלית. אבל החברים שלהם מבית הספר הולכים לצבא — והם בגיל 18 חסרי אופק. אז רואים פה פריקת עול על גבול הפשע וסמים, זנות ופרוטקשן. אנחנו נמצאים ליד התחנה מרכזית והיא מביאה זיהום אוויר וגם בעיות אחרות. העירייה אומנם נכנסה לסיפור באופן חזק אבל יש צורך בעבודה עמוקה ורצינית".
אבל יש גם הגירה של צעירים מהצפון לשכונה.
"זה נכון, זו אוכלוסייה חזקה שחושבת שמגיעה לה שכונה מסודרת והילדים לא חייבים ללמוד על בשרם מה זה זונה, נרקומן, סרסור ופשע. אז יש דברים יותר נוראיים כמובן, ואנחנו 40 ק"מ מגבול עזה — ששם קרה הדבר הכי נורא, ועדיין".
בתקווה שהקמפיין יצליח, איך לא תגיע שוב לאותו מקום?
"אני מקבל ייעוץ. השף אייל לביא ואיתן ששון הבעלים של גוצ'ה בקשר איתי אז אני, למשל, אנסה לפתוח מקרר של יין לצעירים שיודעים איזה יין הם רוצים. אני מבין שהזמנים משתנים, ואני אעשה שינויים".
גם לפני השינויים קפה שפירא הוא מקום שאין עוד כמותו, אל תיתנו ליונתן ברגמן לסגור, היו חלק מגיוס ההמונים.
