"פנטזתי לסבלט את החדר של בני במקום לטבוע בהלוואות"
"פנטזתי לסבלט את החדר של בני במקום לטבוע בהלוואות"
מאיה הפנר, תסריטאית מוערכת, נקלעה לפני עשור לרגע של אבטלה. מהחרדות שאפפו אותה אז נולד המחזה המצחיק "סבלט" על אשה שנוקטת צעדים קיצוניים כדי לא להיזרק מביתה. "רציתי לכתוב על פוסט־טראומה אבל הבנתי שזה לא הזמן", היא אומרת ועדיין מוצאת ביצירתה אמירה פוליטית, "כי היא נותנת תחושה שאנחנו נטושים, שזה מה שכולנו מרגישים עכשיו באופן הכי כואב"
ניבה היא נצר למשפחת קונדיטורים מפוארת, אם יחידנית לגל בן ה־16. אחרי שפונתה מהמאפייה המשפחתית על ידי בעלי הנכס, היא מנהלת את מה שנשאר ממנה מהבית ומנסה לשרוד כלכלית. יום אחד דופק בדלת השכן אהרון, בן זוגה של בעלת הבית, וניבה מתבשרת כי בני הזוג בתהליך פרידה ועליה לפנות מיידית את הדירה מכיוון שלא שילמה שכר דירה. על סף יאוש, וכדי לשמור על פירורי העסק המשפחתי שנותרו, היא מציעה להשכיר לו, כלומר לסבלט, את החדר של בנה עד שהעניינים יסתדרו. אלא שהדברים כצפוי מסתבכים, עד לסוף המפתיע. זה סיפור המסגרת של המחזה "סבלט" שכתבה מאיה הפנר ויעלה ב־4 בנובמבר במסגרת "כאן ועכשיו", פסטיבל קריאות מבוימות למחזות מקוריים של תיאטרון הקאמרי, שיוקדש השנה לגיבורות נשים.
הרעיון של סבלט נולד ממחשבה שהיא מכירה מעצמה וחלפה ביעף לפני כעשור: "באותה תקופה התפרנסתי מטלוויזיה והגשמתי חלומות של אחרים, ואז הגיע שלב בחיים שרציתי לחלום את חלומותיי. עבדתי הרבה זמן על פרויקט שבסוף נפל, ואז, כמו שקורה לעצמאים ולעסקים קטנים, לא היתה לי רשת ביטחון, כי בארץ עצמאים לא מקבלים דמי אבטלה. פתאום הייתי בלי כלום: בת 43 והבנק לא שחרר לי כסף ויש ילד בבית. אמרתי 'אוקיי, מה עושים?'. הסתכלתי על שלט דרושים בבית קפה. זכרתי שבצעירותי לא הייתי מלצרית כזו טובה וניסיתי לחשוב יצירתי, מין רגע של פנטוז כזה: אולי לסבלט את החדר של הבן שלי במקום לטבוע בהלוואות".
"הגיבורה שלי נושאת בכל העול. כשנשים חושבות לעשות ילד לבד, חלק מהשיקולים שלהן זה אפשרות לעמוד בזה כלכלית — ופה לקחתי את זה לקצה"
במציאות הפנר לא נאלצה לסבלט את החדר ועשתה את מה שניבה לא מוכנה לעשות במחזה: לעבוד במקום אחר. "שוב הלכתי לחלום חלום של מישהו אחר". היא התחילה לכתוב את "מונא", הסדרה של אורי סיוון ששודרה בכאן 11, על מונא, צלמת ערבייה שחיה בתל אביב. “בדרך הסדרה הזאת הפכה גם לחלום שלי", אומרת הפנר. "בניגוד לניבה, הגיבורה שלי במחזה - אני כן אוהבת לחלום חלומות של אחרים, זה מאפשר לי עוד חיים מעבר לאלה שיש לי".
אין על מי ליפול
מאיה הפנר (54) היא דמות מוכרת בתעשיית הטלוויזיה המקומית. היא החלה דרכה כתסריטאית בערוץ הילדים ו"השיר שלנו", ובהמשך היתה שותפה לכתיבת הסדרות "בטיפול", "תיבת נח", "מונא", "חשופים" ו"ארץ קטנה, איש גדול", המבוססת על ספרו של אביה, הבמאי, התסריטאי והסופר אברהם הפנר. בנה יונתן כבר בן 25 והוא ראפר ומפיק מוזיקלי.
הפנר מבהירה שהמחזה הוא לא ישירות על המשפחה שלה. "זה לא אנחנו אבל באיזשהו אופן המחזה הוא קצת עלינו, כי המציאות של רק אמא וילד בבית מוכרת לי. זה היה המבנה המשפחתי שלנו הרבה שנים", היא אומרת ומדגישה, "אני לא חד־הורית, אני גרושה ואבא של הבן שלי נסע בשלב מסוים לחו"ל ויש להם קשר טוב. התחלתי לכתוב את המחזה מזמן ובמקור חשבתי שזו תהיה סדרת טלוויזיה. פתחתי קובץ וקראתי לו 'הנער', כי חשבתי על הנער הזה. רציתי לכתוב גם על הקשר הזה - שאשה אחת וילד אחד, נהיה משהו זוגי".
היא גם רצתה לעסוק בהיבט הכלכלי של המצב המשפחתי הזה: "אצל ניבה - זה הכל עליה, ואין לה על מי ליפול. משם יצאתי לדרך. כשנשים חושבות לעשות ילד לבד, חלק מהשיקולים שלהן זה אפשרות לעמוד בזה כלכלית - ופה לקחתי את זה לקצה".
"אני לא רואה איך כתיבה קומית יכולה להתעלות מעל המצב הפוליטי הכה מגונה. אני שואפת יום אחד לכתוב באופן שיסייע לי לברר לעצמי את המציאות הנוכחית"
אף שמדובר בנושאים כמו שרידות כלכלית ובדידות, יש בהם קריצה הומוריסטית. "אני פה לספר סיפור ואם אני גם צוחקת בדרך, זה מאוד משמח אותי. אני מנסה להגיד משהו בשבח הגמישות, שזה משהו שעכשיו אנחנו כולנו עוברים כי המציאות שלנו משתנה, ואצל הרבה אנשים המציאות הכלכלית גם משתנה ומסתבר שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. היום מעמד הביניים מתרסק למטה, והמלחמה מקצינה את זה עוד יותר - אני מפנה לזה זרקור".
הגיבורה שלה הופכת באיזשהו שלב את הבית למאפייה. כשהיא נשאלת אם היא מכירה את הטוטאליות הזאת, היא מספרת: "פעם ביקשתי ממישהו שבא לתקן לי דברים בבית שיצבע לי את אחד מקירות חדר השינה בצבע ירוק לוח. רציתי במקום פתקים שהייתי מדביקה בכל מקום לטובת הכתיבה שלי, שיהיה לי קיר שלם שאוכל לכתוב עליו עם גירים. לא היה לי אז חדר עבודה. אבל האיש סירב בכל תוקף תחת הטענה שככה לעולם לא אמצא גבר".
על הבחירה בקונדיטוריה היא אומרת: "במקור ממש רציתי לכתוב על אשה כותבת. בן הזוג שלי הוא דוקומנטריסט (עמית גורן - מנ"ש) ובתחילת הקשר הוא עמד מעליי כשכתבתי וקימט מצח. כששאלתי מה קרה הוא אמר 'לא יודע, מה מצלמים כשמצלמים אותך עובדת? את פשוט יושבת מול מחשב'. לכן רציתי משהו אחר, מישהי מאוד טוטאלית שהופכת את הבית למקום עבודה, זה מאוד הפעיל אותי. וגם ההתעסקות הזאת בשוקולד ובבצק".
1 צפייה בגלריה
מימין: מתוך "מרציפנים". משמאל: "מונא". במקום טראומות משהו מצחיק
(צילומים: די רובינשטיין מתוך "מונא" באדיבות תאגיד השידור הישראלי)
אגב מתוקים, המחזה הראשון שכתבה קרוי "מרציפנים". הופעת הבכורה שלו היתה בדיוק לפני שנה בכיכובה של ליא קניג, שסימנה את חזרתו של תיאטרון הבימה מאז ירד המסך ב־7 באוקטובר. את "מרציפנים" כמו גם את "סבלט" ביימה מור פרנק, ילידת קיבוץ רעים, שהזמינה את חברי הקיבוץ המפונים לצפות בהצגה. "סיפורים מתאימים לכל מיני מדיומים ו'מרציפנים' לא התאים לטלוויזיה ועל תיאטרון זה התלבש לי בול. זה היה מסע ארוך והמפגש שלי עם מור פתח לי את הדלת הזאת. היא דבר מאוד טוב שקרה לי. לפני 'סבלט' התחלתי לכתוב מחזה על פוסט־טראומה מאוחרת שמופיעה אצל מישהי בסוף החיים ומכלה אותה, אבל במציאות שנוצרה הבנתי שאני לא יכולה להתעסק עם זה. מור תפסה אותי ואמרה 'עזבי, בואי נעשה משהו מצחיק, נמצא לנו נתיב בריחה מהמציאות הזאת. אז התיישבתי לכתוב את סבלט".
אמנות היא הרפואה
הפנר הגיעה אל לימודי הקולנוע בזכות אביה, שבנוסף להיותו סופר תסריטאי ובמאי ("לאן נעלם דניאל וקס", "דודה קלרה" ו"פרשת וינשל"), היה מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב והציע שתגיע לשיעור תסריטאות של איתן גרין. אלא שהיא נשאבה דווקא לעולם הטלוויזיה. על השאלה מה היה אומר על זה שהגיעה לתיאטרון היא עונה: "אין לי מושג. אני חושבת שהוא היה שמח כי הוא היה צוחק מהדברים שהיה רואה. בתיאטרון אני מרגישה קצת בגלות, שעברתי למדינה אמנותית אחרת והשינוי הזה מעניין ומשמח וכרגע נכון לי. זה שונה: יש משהו קל יותר בתיאטרון כי טלוויזיה וקולנוע זה המון כסף ולעבור קרנות ולוקח זמן ומאוד מורכב טכנית. בשבילי התיאטרון הוא חופשה נעימה. יש לי כימיה נהדרת עם מור וזה מאוד נעים. לצד זה כתבתי סדרה עם בן הזוג שלי ורצינו שהיא תהיה ליצוא - אבל כרגע היצוא לא אופציונלי; וכתבתי פיצ'ר שאני רוצה לביים. לא זנחתי את המקור אבל נראה לאן הרוח תיקח".
"בתיאטרון אני מרגישה קצת בגלות, שעברתי למדינה אמנותית אחרת והשינוי הזה מעניין ומשמח וכרגע נכון לי. בשבילי התיאטרון הוא חופשה נעימה"
השאיפה היא כמובן שהמחזה יעלה בהמשך כהפקה מלאה על במה, אבל הפנר נהנית מכל התהליך. "אני נותנת לעצמי רגע את הפסטיבל הזה שהוא נהדר ונותן מקום למילים עצמן. אני מאוד רוצה לשמוע את זה ומקווה שתהיה הצגה. יש משהו מקסים בתהליך כי מי שאוהב תיאטרון ורוצה להעמיק - זה נותן לו אפשרות לראות את התפרים, אני מאוד אוהבת שרואים את התפרים". הקאסט של "סבלט" כולל את השחקנים כנרת לימוני, ישי גולן, רועי רביב ושיר אברמוב.
לא מעניין אותך לכתוב משהו פוליטי?
"במובן מסוים המחזה הוא גם פוליטי כי הוא נותן איזו תחושה שאנחנו נטושים. בסוף זה אדם לאדם, שזה מה שכולנו מרגישים באופן הכי חזק וכואב בתוך המלחמה הזאת. אני לא רואה איך בעת הספציפית הזו כתיבה קומית יכולה להתעלות מעל המציאות הפוליטית הכל כך מגונה וקיצונית שאנחנו נתונים בה. אני שואפת יום אחד להצליח לכתוב באופן שיסייע לי לברר לעצמי את המציאות הנוכחית, אבל ממש הייתי רוצה לקרוא או לצפות ביצירות של אחרים - כי פייר, אני עדיין כל כך אבודה ובחיים שלי אמנות היא רפואה גדולה שעוזרת להבין ובדרך זו גם להתחיל להחלים".
במחזה יש משפט מאוד חזק: "פרימיטיבי לחשוב שצריך גבר כדי לגדל ילד. לכל דבר בעולם מספיקה אשה. אולי חוץ ממלחמה".
"המלחמה בשנה האחרונה מנוהלת דרך החלטות גבריות ויש לי תחושה שאם נשים היו מנהלות את זה, הרבה דברים היו נראים אחרת. כתבתי את המחזה במלחמה הזו, אבל לא ראיתי שגם מלחמות אחרות במאה האחרונה נוהלו על ידי כוח נשי. הלוואי שנשים היו מנהלות את העולם. אין לי ספק שבניהול נשי לא היינו שוקעים כל כך עמוק בבוץ המדמם שכל המרחב נתון בו, שלא לדבר על החטופים שהיו עומדים בראש סדר העדיפויות וחוזרים כבר מזמן - כמעט מיד".
