"פיוריסה: סאגת מקס הזועם" הוא סרט שעושה חשק לרוץ לקולנוע
"פיוריסה: סאגת מקס הזועם" הוא סרט שעושה חשק לרוץ לקולנוע
"פיוריוסה", הסרט החמישי בסאגת מקס הזועם, בוחן מה קורה כשכל נבואות הזעם האקולוגיות, החברתיות והפוליטיות מהפרקים הקודמים מתחילות להתגשם. זו יצירה מרהיבה ביופייה ועצומה בגרנדיוזיות שלה, עם נבל בסגנון קיסרי רומא נגד גיבורה בממדים תנ”כיים
ג'ורג' מילר עובד לאט. בעולם ההוליוודי של מזון מהיר ותרבות אינסטנט, מילר הוא שף סבלני ופדנטי במסעדת סלואו־פוד. לקח לו 30 שנה ליצור סרט המשך לטרילוגיית "מקס הזועם" שלו, שהסתיימה ב־1985 והתחילה מחדש ב־2015, עם "מקס הזועם: כביש הזעם", אחד מסרטי הפעולה וההרפתקאות הגדולים בכל הזמנים. וכשהתברר שהוא מעוניין לעשות גם לו סרט המשך, זה לקח לו עוד תשע שנים. השבוע יצא הסרט הזה, "פיוריוסה", שמתרחש בעולם של סרטי מקס הזועם, אבל לוקח פנייה חדה, נוטש את מקס בפינת הרחוב וממשיך בדרכו העלילתית עם פיוריוסה, הדמות שגילמה שרליז תרון ב"כביש הזעם", שבהברקת תסריט ומבנה, חטפה שם את העלילה ואת ההגה מידיו של מקס.
אחד הדברים המופלאים שהיו ב"כביש הזעם", מעבר לפעלולים עוצרי הנשימה ולחזון הוויזואלי המרהיב — היה המבנה הליניארי שלו, סרט שנע בקו רצוף אחד, שדהר קדימה בפול גז, ואז פתאום עשה סיבוב פרסה ודהר חזרה לאחור. זה היה סרט עם קצב של ספרינט, של מרוץ מכוניות, שכמעט ואין בו הפוגות ומנוחות, והוא מתאר מהלך עלילתי קומפקטי ודחוס מאוד.
"פיוריוסה", לעומתו, דומה יותר לעץ במבנה שלו, שמתוך גזע עלילתי מסתעפים ממנו ענפים שלוקחים את הסיפור פעם ימינה ופעם שמאלה. בעוד עלילת "כביש הזעם" נמשכה בערך יממה, עלילת "פיוריוסה" נמשכת על פני לפחות עשר שנים, מרגע שבו פיוריוסה נחטפת מביתה כילדה, ועד שהיא גדלה להיות אניה טיילור־ג'וי והופכת ללוחמת ונהגת בשורותיו של אימורטן ג'ו, מנהיג הסיטאדל — המבצר. כבר כאן אפשר לציין שתי מגרעות מול "כביש הזעם": האחת היא הקצב, שאומנם הולך ומתגבר ככל שהסרט נמשך, אבל עושה זאת במתינות, עם עצירות והתנעות מחודשות, לעומת הסרט הקודם, שהיה כל כולו קינטיקה דינמית. הבעיה השנייה היא שבעוד הסרט הקודם היה כולו חדש לחלוטין — אפילו דמותו של מקס, בגילומו של טום הרדי, לא באמת היתה קשורה ביוגרפית לדמות המקורית שגילם מל גיבסון בטרילוגיה המקורית; הסרט הנוכחי חוזר אל אותן תחנות מהסרט הקודם: המקום הירוק, הבית שממנו נחטפה ואליו שואפת פיוריוסה לחזור; חוות הקליעים ועיר הנפט, מבצרי שליטה מתחרים, שאיתם מנהל אימורטן ג'ו יחסי סחר מתוחים ומלאי חשדנות.
החידוש בסרט הנוכחי הוא נוכחותה של דמות חדשה בשם דמנטוס (כריס המסוורת), מנהיג כנופיית אופנועים שנעה במדבר, מין דאעש פוסט־אפוקליפטי או מלאכי הגיהנום מהגיהנום, שאנשיו חוטפים את פיוריוסה ואז קוראים תיגר על שלטונו של ג'ו. דמנטוס הוא הנבל בסיפור החדש, כזה שגורם לג'ו להיראות כמעט כבן ברית לגיבורה.
במילים אחרות: אל תצפו ב"כביש הזעם" כדי לעורר את זיכרונכם לקראת "פיוריוסה", גם כי ההשוואה לא תמיד עובדת לטובת הסרט החדש וגם כי אין בכך צורך: עלילת "פיוריוסה" מתרחשת לפחות עשר שנים, אם לא יותר, לפני עלילת "כביש הזעם". ספין־אוף ופריקוול בה בעת.
אחרי שהבהרנו את זה יש לאותת ולצאת במחלף הקרוב ולהבהיר שגם בגיל 79 החזון הקולנועי של ג'ורג' מילר (שחתום גם על "המכשפות מאיסטוויק", "בייב" ו"תזיזו ת'רגליים") נותר מרהיב ביופיו ועצום בגרנדיוזיות שלו. סדרת "מקס הזועם" התחילה בסוף שנות השבעים, המשיכה בשנות השמונים, דילגה לעשור השני של המאה ה־21 וכעת מגיעה אל שנות העשרים בה. ארבעה עשורים חלפו וכל פעם מילר מוצא קונטקסט אקטואלי אחר להפוך את סרטיו העתידניים לרלבנטיים לתקופתם. מה שהתחיל כנבואת זעם על עתיד ללא דלק, בימי משבר האנרגיה הגדול של סוף שנות השבעים, הפך לאזהרה מפני אסון אקולוגי, דלדול משאבי המזון והמים והמידבור של כדור הארץ. כעת נדמה שמילר מנסה לומר לנו שמה שהיה נבואי בסרטים הקודמים מתחיל להיות מוחשי ואקטואלי: וירוסים, מגפות, מלחמות, אקלים שיוצא משליטה, קריסה הדרגתית של מוסדות שלטון ומשפט ופנייה וולונטרית של ציבורים שלמים לעבר משטרים אנטי־דמוקרטיים, הדוגלים בדיכוי ושעבוד.
בעולם הזה דמותו של דמנטוס מוצגת קצת כמו קיסר רומאי: כזה שהמרכבה שלו רתומה לשלושה אופנועים ולא לשלושה סוסים. מה שהופך את "פיוריוסה" לסרט עתידני שמתנהג כמו סרט תקופתי מימי האימפריה הרומית, ואת מסעה של פיוריוסה לשחרר את עבדי הסיטאדל לגרסה מדברית של בן־חוּר. או, למעשה, בת־חוּר.
מקס, הדמות שהתחילה את הסאגה, היה שוטר שמשפחתו נרצחת על ידי כנופיית פורעים והוא יוצא למסע נקמה. הוא היה דמות משנות השבעים של המאה ה־20, ימי סרטי המרדף ("שוגרלנד אקספרס", "השיירה") והנקמה ("משאלת מוות", "המאבק לחיים"). פיוריוסה היא כבר דמות מהמאה ה־21, דמות שעוברת טרנספורמציות גופניות ואף מגדריות, דמות שמסתירה את הנשיות שלה למשך חלק ניכר מהסרט וממציאה את עצמה מחדש מבחינה חיצונית בכל מערכה. זה לא מקרי, לכן, שבשני הסרטים האלה מגלמות את פיוריוסה שלוש שחקניות שונות, שמגלמות דמות שצריכה לשרוד בעולם גברי ואלים ולמצוא את הדרך לא רק לשרוד אלא גם לנצח אותו.
כשמחברים את שני הסרטים יחד מקבלים סיפור רצוף אחד של הדמות של פיוריוסה, סיפור בעל נפח תנ"כי, שמתחיל עם הגירוש מגן עדן, אותו עולם ירוק ואידילי שבו פיוריוסה הילדה מתחילה את סיפורה ומשם היא נקלעת לעלילה שנראית כמו נלקחה מסיפורי יציאת מצרים. יחד שני הסרטים נמשכים ארבע שעות וחצי ויוצרים אפוס מדברי שבו פיוריוסה הופכת מחווה אמנו למשה רבנו.
