"הגול הבא מנצח": הסיפור המשונה של נבחרת סמואה האמריקאית מגיע למסך הגדול
"הגול הבא מנצח": הסיפור המשונה של נבחרת סמואה האמריקאית מגיע למסך הגדול
נבחרת הכדורגל של סמואה האמריקאית רק רצתה להיחלץ ממיקומה בתחתית הדירוג העולמי. הבמאי טאיקה וואיטיטי הפך את סיפורה המופרך אך האמיתי לקומדיה מצחיקה מאוד ומחממת לב
הכותרת "מבוסס על סיפור אמיתי" שפותחת סרטים רבים מרמזת בדרך כלל לצופיה שמדובר בסרט רציני, היסטורי, שמאפשר הצצה נדירה אל התהליכים ואל מאחורי הקלעים של אירועים גדולים או קטנים בתולדות העולם. אבל יש סרטים שבהם הכותרת הזאת אומרת את ההפך הגמור.
"הגול הבא מנצח", סרטו החדש והנהדר של טאיקה וואיטיטי (זוכה האוסקר על "ג'וג'ו ראביט"), הוא כזה. זה סרט שבו ההיאחזות בסיפור האמיתי, שהתרחש ב־2011, נועדת להגיד לקהל: אנחנו יודעים שלא תאמינו לנו, אבל הדבר הזה קרה באמת. לא היינו יכולים להמציא אותו מרוב שהוא מטורלל, מופרך, ולמען האמת גם קצת אידיוטי.
אבל וואיטיטי, קומיקאי מצוין עם לב טוב, הופך את הסיפור המשונה על נבחרת הכדורגל של סמואה האמריקאית למשל מחמם לב על בני אדם. בתוך סיפורה של נבחרת כדורגל מצחיקה אחת וואיטיטי מצליח לדבר על לבנים וילידים, על גבריות ונשיות, על הגדרה עצמית מגדרית, על דעות קדומות וגזענות, ועל היכולת האינסופית ליפול ולקום, להתרסק ולהשתקם. בתוך כל הבדיחות המצוינות שיש בסרט הוא בסופו של דבר סרט מחמם לב, אופטימי ומעורר השראה על כך שגם הדברים הכי בלתי אפשריים יכולים להתגשם.
ב־2001 נכנסה נבחרת הכדורגל הלאומית של סמואה האמריקאית להיסטוריה של עולם הספורט: במוקדמות גביע העולם היא הפסידה לנבחרת אוסטרליה 38:0, ההפסד הכי גדול אי פעם במשחק רשמי של פיפ"א. הנבחרת דורגה אז במקום האחרון והוגדרה כנבחרת הגרועה בעולם. סיפורו של "הגול הבא מנצח", המבוסס על סרט תיעודי באותו שם מ־2014, מתרחש עשר שנים אחר כך, כשהנבחרת מחליטה לנסות שוב את מזלה במשחקי המוקדמות, ועכשיו יש לה רק שאיפה אחת בלבד, קטנה וריאלית: להיפטר מהמיקום שלה בתחתית הדירוג העולמי.
חברי הנבחרת רק לא רוצים את המקום האחרון, ולכן הם צריכים לעשות את הבלתי אפשרי: לנצח במשחק אחד. הבעיה: זו באמת הנבחרת הגרועה בעולם. וזה מה שאני כל כך אוהב בקולנוע: אין לי שום עניין או הבנה בכדורגל, אבל הסיפור הזה לא יכול שלא לשבות את לבי ולהפוך אותי - וצופים כמוני - למושקעים בספורט ובמהלכיו.
איי סמואה האמריקאית הם הטריטוריה האמריקאית הדרומית בעולם, הנפרשת על פני שבעה איים שמכילים אוכלוסייה של פחות מ־50 אלף אנשים, ליד האי סמואה, בתוך קבוצת האיים הפולינזיים - על הדרך בדרום האוקיינוס השקט שבין ניו זילנד להוואי. הפולינזים מסמואה והסביבה היגרו משם בחלקם להוואי ולניו זילנד, כזה הוא אביו של יוצר הסרט טאיקה וואיטיטי (אמו יהודייה ובתעודת הזהות הוא אכן רשום כטאיקה דיוויד כהן).
סרטו הקודם, "ג'וג'ו ראביט" היה הניסיון שלו להתמודד עם המורשת היהודית של אמו, בסרט שהצליח לאזן באומץ ובפזיזות בין פנטזיה ילדותית, הומור שחור וסיפור על השואה. סרטו החדש פונה למורשת האיים של אביו (שבה כבר עסק בסרטו הראשון, "בוי"). בין לבין, וואיטיטי הפך מאחד הבמאים הכי מצליחים בניו זילנד למי שהצליח לייצא את חוש ההומור המקורי שלו לעולם הקולנועי של מארוול בשני סרטים בסדרת "ת'ור", שהפכו את הגיבור המיתולוגי מהסרטים הראשונים לגיבור־על מוזנח ונלעג בסרטיו של וואיטיטי.
המשותף לכל הסרטים שוואיטיטי חתום עליהם כבמאי ותסריטאי (ולרוב גם כשחקן) הוא הרגישות שלו לשלב בהם את סיפוריהם של תרבויות המיעוט, אלה הנכבשות והנרדפות, ולתת להם קול ונוכחות. הוא עושה את זה באופן הכי פחות דוגמטי: הוא יוצר קומדיות, שלרגעים אפילו נראות חסרות רגישות (וואיטיטי חטף על הראש מלא מעט יהודים על "ג'וג'ו ראביט" בטענה שעל השואה, ובוודאי על היטלר, לא צוחקים), אך אלה הופכות את התרבויות הלא מיינסטרימיות, והלא נוצריות, לגיבורות. וואיטיטי, בלי שום ציניות, פשוט מאוהב באנדרדוגים.
לתוך סיפורה של הנבחרת מסמואה נכנס מאמן הכדורגל ההולנדי תומאס רונגן (מייקל פסבנדר), שנמצא במשבר בקריירה שלו: הוא לא הצליח להכניס את הנבחרת הצעירה של ארה"ב למונדיאל, ופוטר מעבודתו. מובטל ושיכור הוא נשלח לגלות: לאמן את הנבחרת הכי רחוקה והכי גרועה בעולם. עבור וואיטיטי זה דימוי קולוניאלי מושלם: הכובש ההולנדי הוא הפעם זה שנשלח בעל כורחו לחיות בין הילידים. הוא זקוק להם יותר משהם זקוקים לו.
ההמשך יכול להיראות כמו ספין אוף ל"טד לאסו" או הרימייק של "לרוץ על החול", או כל קומדיית ספורט אחרת שעוסקת במאמן או בשחקן שהוא דג מחוץ למים, אבל צריך ללמוד להשתלב בקבוצה, כי אי אפשר לנצח אלא כשכל חברי הנבחרת מסונכרנים זה לזה, רצים לאותו כיוון ונלחמים על אותה מטרה. וממש כמו טד לאסו, גם גיבור "הגול הבא מנצח" יגלה שהם אלה שמצילים אותו ולא ההפך. המשך עלילת הנבחרת והישגיה באותו טורניר עולמי כל כך מופרכים, כל כך אידיוטיים (במובן הכי מצחיק של המילה), וכל כך לא מתאימים לז'אנר סרטי הספורט שמקדשים את המנצחים ולועגים למפסידים, שאין מנוס אלא להזכיר: זה באמת מבוסס על סיפור אמיתי.
