למי קראת דודה? יוצרות מהפריפריה שהחלו בגיל מבוגר בתערוכה חדשה ומרגשת
למי קראת דודה? יוצרות מהפריפריה שהחלו בגיל מבוגר בתערוכה חדשה ומרגשת
מילת הגנאי "דודה" מיוחדת בסצינת האמנות הישראלית ליוצרות מבוגרות מהפריפריה שהחלו ללמוד ולפעול בגיל מתקדם. בתערוכה חדשה מקדיש להן האמן עוז זלוף את מרכז הבמה. התוצאה לפעמים נועזת, אנושית ומרגשת יותר מהתערוכות של תל־אביבים צעירים ועדכניים
כשאומרים על מישהי בשדה האמנות שהיא "דודה" מתכוונים ללעוג למי בחרה לעסוק באמנות בגיל מבוגר. עכשיו החליט האוצר והאמן עוז זלוּף להקדיש למושג הטעון הזה תערוכה שלמה: ״דודות: כעס, החמצה ונעורים מאוחרים״ שנפתחת היום במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. זלוף, אוצר, פעיל חברתי, איש חינוך, איש תיאטרון ואמן וידאו. חי, עובד, יוצר ואוצר בשנים האחרונות בעפולה, והוא ממייסדי תנועת תרבות — תנועה שמורכבת מאלפי אמנים, יוצרים ואנשי תרבות הגרים ופועלים בפריפריה, בין היתר בעפולה, צפת, קריית שמונה, רם־און, שלומי ועוד.
בעבודת הווידאו "האסתטיקה של הזקנה" שמציג זלוף בתערוכה הוא פורס מין מניפסט: "תוכר זכותם של נשים וגברים מעל גיל 50 לאהוב ולהתאהב ללמוד ליצור להתנסות לחלום ולתכנן להתלהב ולהתפרע...ישונה המצב בו אנשים המתפנים לעסוק באמנות אחרי גיל ארבעים נתקלים ביחס של זלזול וסיכוייהם לקבל חשיפה ולהציג את עבודותיהם בחללי תצוגה ״מכובדים״ או ״מוכרים״ מזעריים... אנו קוראים לביטול האפליה על רקע גיל".
4 צפייה בגלריה
יפה יפצ'וק קורנט. אמנית בתערוכה של זלוף. "בחרתי להציג אנשים רעבים ליצירה והכרה שנוצרו לי איתם מערכות יחסים מתמשכות"
לדבריו תנועת תרבות פתוחה לכולם "ומאפשרת לאנשים בגילים שונים לייצר אמנות שתלויה בידיים של הקהילה שיוצרת אותה ולא במגמות של משרד התרבות או באיזה מבצע של רשויות. אנחנו פועלים באופן המשלב פעילות שטח אינטנסיבית, השפעה על מדיניות ציבורית, ובניית שותפויות עם גופים אזרחיים ותרבותיים".
בהמשך מציג זלוף את ניצן ריבלין פלדמן, חברת קיבוץ יזרעאל, אמנית ומשוררת, שנרשמה ללימודים במדרשה בגיל 55 ומספרת על ראיון הקבלה הטראומתי שלה ועל חווית הזלזול המתמשכת בה כתלמידה מבוגרת לאמנות שזכתה רבות לכינוי "דודה" — מה שהוליד אצלו את הרעיון לתערוכה.
זלוף, 35, בוגר מגמת תיאטרון, נולד וגדל בפתח תקווה (יש שיאמרו שגם זו פריפריה). כשהיה בן 18 יצא לשנת שירות בקריית שמונה במסגרת החברה למתנ״סים ובמטרה לעשות תיאטרון חברתי. אז נוצרו קשרים בין קבוצות המתנדבים בפריפריות השונות וב־2007 נוצר הבסיס הראשון של תנועת תרבות בעפולה, לשם עבר. ״לא היה בעיר אז תיאטרון מקומי״, מספר זלוף. ״היה את היכל התרבות, ומה הציגו שם? בית ליסין זרקו לנו את העצמות של הטלנובלות שלהם ואת השחקנים שמוכנים להיכנס לוואן, וקראו לזה 'תיאטרון'. אנחנו הבנו שתיאטרון מקומי זה דבר שבונה עיר, בונה אופי, בונה מקום".
איך זה מתקשר לתערוכה החדשה?
"במובן זה שמרחב חדש קורא לתנועות חדשות, לרצון חדש. בספר ׳אסתר ועדינה׳ מאת הסופרת נגה אלבלך (אחוזת בית), אסתר בת ה־60, מגלה מחדש את המיניות שלה, ומנסה להסביר לבנה את החוויה של גילוי מרחב חדש. היא מזכירה לו שפעם הלכה איתו למסיבת יום הולדת ומצאה את עצמה בסלון רחב ידיים. היא מתיישבת על הספה בסלון ביתה ופתאום הקיר שמולה נראה לה קרוב מדי. כך לא בטוח שאת יכולה להגיד 'יש צורך בתיאטרון בעפולה' אבל את יכולה להגיד 'אפשר לייצר צורך לתיאטרון בעפולה' — וזה מה שאנחנו עושים בכל תחומי האמנות. פתאום הבנו כמה הסלילו אותנו בתור אמנים: השאיפה שלנו היתה להציג בתל אביב, לונדון וברלין ומזה נולדה החוויה האקסטטית של להגיע למקום שיש בו איזשהו חוסר, להצביע על החוסר הזה, ולפתח ממנו משהו שיהפוך לצורך עבור הקהילה שחיה במקום״.
4 צפייה בגלריה
עוז זלוף. "המטרה שלי היא להראות שאמנים בכל מקום וגיל זקוקים להכרה, צריכים שיאהבו אותם ושיבינו שיש ערך למה שהם עושים"
(צילום: יובל חן)
בתערוכה עצמה יש משהו מבלבל. מצד אחד זו תערוכת יחיד של זלוף (והאוצרת מוניקה לביא עומדת על כך). מצד שני נדמה כי זלוף משתמש בה כבמה להצגת ה"דודות והדודים" — האמניות והאמנים שאיתם יש לו קשר רב שנים הן כמורה והן כחבר. מין תרגיל, מחטף, שבו הוא, מתוקף היותו אמן צעיר, בוגר המדרשה, שהוכשר ב"מסלול הנכון", מסתנן לחלל מכובד, ונותן במה לכל מי שלעולם לא יזכו להציג בו. ביחד הם עושים "נא" לשדה האמנות. שולחים קול חצוף ומתריס, מדברים על מעמדם וקובלים על חוסר הלגיטימציה כלפיהם, ומציגים את יצירתם לפני המצלמה של זלוף ואת שאיפותיהם. לעתים יש בהם משהו הרבה יותר חי, נועז, רדיקלי, מגוחך, אנושי, פתטי, ומרגש מכל מה שמוצג אצלנו במרכז המנומנם המאפיין תערוכות רבות.
התערוכה נפתחת בתצלום קיר ענק של קבוצת נשים מבוגרות, מחויכות, מסתכלות על הצופה, לבושות בבגדים חושפניים למדי ולצידן גבר מבוגר אחד (לבוש חליפה). המצולמים והמצולמות הם חלק מקבוצת היוצרים והיוצרות ״אגדה מקומית״, שהתגבשה בבית הספר העצמאי שהקים זלוף לפני כחמש שנים בסטודיו שלו בעפולה, ביחד עם האמנית מרב סודאי. הקבוצה כוללת נשים וגברים בני גילים שונים שהמשותף לכולם, על פי זלוף, ״זו התשוקה להגדיר את עצמם כאמנים ולזכות בהכרה״.
ממול לתצלום, מוצגת עבודת וידאו המציגה חזרה ל״אגדה מקומית״ ובה סטודנטיות ממכללת אורנים, צעירים מהקהילה הגאה ואמנים מבוגרים מדקלמים במקביל — אך ללא קול — מונולוג מתורגם מתוך סרט דוקומנטרי של הבמאי אלחנדרו חודורבסקי, של אשה בת 88 שמבכה את החיים שלה בצל תחושת החמצה.
״כל אחד בקבוצת האמנים שלנו היא פרסונה״, אומר זלוף. ״יפצ׳וק, למשל, רופאת עיניים בפנסיה וציירת מופלאה; או טוביה שהתחיל לעסוק באמנות רק בשנים האחרונות וביומיום הוא ממסגר תמונות. הם כולם רעבים. המושג של הרעב חיוני. בחרתי להציג אנשים רעבים שנוצרו לי איתם מערכות יחסים מתמשכות״.
לחברי הקבוצה צירף זלוף דמויות נוספות המתועדות בעבודות וידיאו, יוצרים ויוצרות שאינם נחשבים לכאלה בעיני השדה ומביעים גם הם את תסכולם. למשל, ורדה צ׳צ׳יק, אמנית ומתופפת שאותה פגש בתל אביב ואותה הוא מצלם בקטע סולו מרשים; תרצה כפרי ממושב רם־און, שמארחת את זלוף בסטודיו שלה ומסבירה לו על יצירות עשויות משלדים של תנשמות; אנה זרניצקי ואנדריאן ז'ודרו, ראשי איגוד הציירים המקצועיים בישראל המיועד לעולים ממדינות בריה"מ לשעבר. ״בין אתגרי ההגירה של הציירים האלה ישנו הפער בין תפיסת האמנות המקצועית במולדתם לבין מעמדו של הציור האקדמי בשדה האמנות העכשווי והמקצועי בישראל״, אומר זלוף, שאף הציג תערוכה שלהם בגלריה העירונית בעפולה, שם הוא משמש כאוצר. ״הם מקיימים 'נשפים', תערוכות ופעולות שונות של ציור ושל תצוגה ברחבי הארץ״.
מה אתה מנסה להשיג בתערוכה הזאת?
״המטרה שלי היא לגרום לאנשים להתרגש ולהזדהות. ולהראות שאמנים בכל מקום זקוקים להכרה, צריכים שיאהבו אותם ושיבינו שיש ערך למה שהם עושים״.
