להתאהב בחמור במדבר: חובת צפייה בפסטיבל הסרטים בערבה
להתאהב בחמור במדבר: חובת צפייה בפסטיבל הסרטים בערבה
מסרט מסע של חמור קרקס, דרך דרמת התבגרות מחופספת, שהיא אולי דוקו ואולי מבוימת, ועד סרט מסע ישראלי של קשיש נרגן על טרקטור: כל מה שאסור להחמיץ בפסטיבל סרטים בערבה, שייפתח השבוע במושב צוקים, תחת כיפת השמים
המהדורה ה־11 של פסטיבל סרטים בערבה תיפתח ביום רביעי במושב צוקים, שם יוקם מתחם קולנוע תחת כיפת השמים, ומדי ערב יוקרנו בו סרטים אחרי צאת הכוכבים, שמתמזגים היטב עם הנוף המדברי: בשנים קודמות הוקרנו שם "לורנס איש ערב" ומערבוניו של סרג'יו ליאונה, והשנה תוכלו לרדת למדבר כדי לצפות ב"שמים מגינים מעל" (1990) המרהיב של ברנרדו ברטולוצ'י, שבו ג'ון מלקוביץ' ודברה ווינגר הולכים לאיבוד במדבר, שהואר היטב בידי הצלם ויטוריו סטוררו והופק בידי ג'רמי תומס, שיתארח בפסטיבל. "כלכליסט" מונה כמה מרגעי השיא שאסור להחמיץ השנה.
נורי בילגה ג'יילון. אחד הבמאים הכי מצוינים שפעילים כיום — נורי בילגה ג'יילון הטורקי — יבקר בפסטיבל ויציג תערוכה מצילומיו ושישה מסרטיו. שלושת סרטיו האחרונים הם היפים ביותר במקבץ הזה, והם דורשים זמן, קשב וסבלנות, כך שהביקור בפסטיבל יכול להפוך לריטריט של ויפאסנה קולנועית: "היו זמנים באנטליה" הוא יצירת המופת שבמקבץ, דרמת פשע בלשית איטית, מהורהרת, שנפרשת בסבלנות, ומצולמת בנופים הצחיחים של דרום טורקיה; "שנת חורף", שעליו זכה ג'יילון בדקל הזהב בפסטיבל קאן, מצולם בעיר ההיסטורית קפדוקיה, ועוסק בשחקן וסופר שמנהל מלון מבודד ומרוחק במעין גלות שהוא כפה על עצמו מהחיים. אבן קטנה, שמנתצת את שמשת הרכב שלו, יוצרת שרשרת של אירועים שמכריחה אותו להתמודד עם החברה שלתוכה הוא גלה, ושבה הוא לא ממש מתקבל בברכה; "עץ האגס הפראי", סרטו האחרון עד כה של ג'יילון, הוא המופשט והמאתגר מבין סרטיו, אבל הוא חובה לצפייה: סרט מרובה מלל, אבל שאי אפשר להתיק את העיניים מיופיו, ושמספר את סיפורן של כמה דמויות, על תסכולן והחמצותיהן.
למי שמבקשים להתחיל עם סרטיו הנגישים יותר של ג'יילון, כדאי להתחיל עם"שלושה קופים", מסרטיו המוכרים יותר, שהוא מלודרמה רבת־עוצמה ועזת מבע, או עם "אקלימים", סרטו האישי ביותר של ג'יילון.
"אי־אה". נציג פולין לאוסקרים, וזוכה פרס מיוחד בפסטיבל קאן האחרון, הוא סרטו החדש של הבמאי בן ה־84 יז'י סקולימובסקי, שנע לאורך השנים בין קריירה במולדתו לבין קריירה באנגליה. בסרטו החדש הוא חוזר לפולין ומצלם את אחד הסרטים היפים של השנה, סיפור מסע של חמור, שמתחיל כחיית קרקס. כשהקרקס פושט את הרגל ומפגינים קוראים לשחרר את החיות שבו, החמור מתחיל לנדוד מתחנה לתחנה, ואנחנו רואים מבעד לעיניו (וגם מבעד לחלומותיו) את המציאות האנושית שהוא רואה סביבו.
ב"אי אה" ניכרת השראה מ"בלתזאר" (1966) של רובר ברסון, שהיה מעין אגדת פסיון נוצרית שבה חמור היה סוג של ישו מודרני. אבל הסרט הזה — שהוא מסע ויזואלי ומוזיקלי, ללא הרבה מלל — הוא עדות תמימה ואילמת של חיה נטולת אצילות, שרואה את מצבה העגום של האנושות באירופה של המאה ה־21. זה אחד הסרטים היפים ויוצאי הדופן שנראו השנה.
"הכי גרועים". מסרט של יוצר ותיק לסרט ביכורים תוצרת בלגיה, שזכה בציון לשבח בפסטיבל חיפה האחרון. "הכי גרועים" הוא לכאורה דרמה חברתית ריאליסטית מחוספסת על ילדים שגדלים במציאות קשה של עוני ואלימות. אבל בפועל מדובר בפרויקט מרתק שיוצר לא מעט תעתועים על חשבון הריאליזם שלו. הוא מתחיל בסצנת אודישנים לילדים שנבחנים לסרט שעוסק בילדים כמותם. ואז הסרט הוא גם דרמה על הילדים האלה וגם סרט שמספר על צילומי הסרט שבו הם משתתפים, שלוש שכבות של מציאות בסרט, שבתחילה נראה כמו פרויקט תיעודי ובהדרגה נחשפת העובדה שכולו מבוים, אבל גם כולו מציאותי. ובתוך כל זה נמצאים הילדים והנערים (והנערות) שבכנות קשה להבין איך הם מצליחים לשחק כל כך טוב, כדמויות וכשחקנים שמשחקים בסרט. יותר משזה סרט על המציאות, זה סרט על הקולנוע ועל המניפולציות שהוא עושה, לשחקניו ולצופיו.
"הדרך לאילת". סרטו השני של יונה רוזנקיאר ("הצלילה"), שהופק בתמיכת פסטיבל סרטים בערבה וקרן הקולנוע בערבה שנוסדה ביוזמת הפסטיבל, זכה השנה בפרס הסרט הישראלי בפסטיבל ירושלים והיה מועמד לפרס אופיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. עלילתו מתרחשת על כביש 90, שעובר בסמוך למתחם הפסטיבל, כך שגם כאן יש חיבור מרתק בין עלילת הסרט והלוקיישן שבו הוא מוקרן. שמואל וילוז'ני (זוכה פרס אופיר לשחקן משנה השנה) מגלם בו אב מזדקן ונרגן שיוצא למסע על טרקטור מהגליל העליון עד אילת, מבקר בתחנות שונות בדרכו ומנהל ויכוחים עם בנו שמתלווה אליו. בזכות וילוז'ני זהו סרט משעשע ונוגע ללב, שאם כבר לצפות בו, אז בוודאי שבדרך לאילת.
