האוצרת גלית אילת מקימה בחצבה מרכז בינלאומי לאמנות אקולוגית
האוצרת גלית אילת מקימה בחצבה מרכז בינלאומי לאמנות אקולוגית
בהולנד הציגה יצירות שנבזזו מיהודים, כשאצרה את הביאנלה בסאו פאולו עסקה בעיוורון חברתי, ואת ישראל עזבה כשליברמן הורה לשגרירים לא להתנצל. המרכז יוקם בשיתוף החברה להגנת הטבע, כי "יש יצירות שרק בערבה נוכל להקים"
בבית ספר שדה חצבה, אחד המבנים האדריכליים היפים בארץ, מוקם בימים אלו מרכז אמנות שיהיה מוקד ליוצרים מקומיים ובינלאומיים, יעסוק באקולוגיה ובאמנות אדמה וישמש מקום למחקר, חינוך, רזידנסי ותצוגה. המרכז יעקוב אחר דרכי הנבטים שחיו שם פעם וישתף פעולה בעתיד עם מוזיאונים ומרכזים דומים בעולם, למשל עם זה שמוקם בימים אלו במדבר באבו דאבי ולחלופין עם מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק. המרכז ייחנך כבר בדצמבר בתערוכה בינלאומית רבת־משתתפים, ואחר כך ייכנס לשיפוץ לשנתיים.
יוזמת המרכז והמנוע שמאחוריו היא גלית אילת (56), אוצרת, חוקרת ואקטיביסטית. ב־2010, לאחר שהקימה וניהלה במשך עשור את המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, עזבה לאמסטרדם. "הרגשתי שאני צריכה להשתחרר ולעבור״, היא אומרת. המטרה היתה לנוח קצת מפעילות אינטנסיבית אך כבר באותה השנה, 2010, אצרה במוזיאון ואן אבבה (Van abbe) בהולנד תערוכה פורצת דרך, "The Politics of collection, Collections of politics, שבה, בין היתר, הציגה גוף עבודות מפוקפק ומעורר מחלוקת, שנרכש לאוסף המוזיאון על ידי מנהלו הראשון לאחר מלחמת העולם השנייה. ״אלה היו עבודות שנבזזו מיהודים״, היא מספרת. ״הצגנו את העבודות ללא שם האמן, וציינו רק את מספר התיק שלהן ומוצאן כדי שאנשים יוכלו לראות את קורות חייה של העבודה — זו בעצם הפוליטיקה של האוסף״. כן הציגה גרף המתאר את שיעור מספר העבודות באוסף שיצרו גברים מול נשים ולא במפתיע התגלה כי מעל 90% מהעבודות הן של גברים.
ב־2011 אצרה את התערוכה של יעל ברתנא בביתן הפולני בוונציה. בשנים 2015-2013 עברה לחיות בברזיל בעקבות מינויה לאוצרת הביאנלה של סאו פאולו שעסקה בנקודות העיוורון של יוצרי וצרכני האמנות - ״דברים שאנחנו לא רואים אותם, כמו עוני, מצד אחד, ואמנות, מצד שני", היא מסבירה. "כי אמנות, כמו חוק, זה דברים שאנחנו מחליטים עליהם״.
בין לבין עבדה על פרויקט מחקרי על שבתי צבי, אצרה תערוכות באירופה ושימשה כמנהלת האמנותית של האקדמיה לאמנות העולם בקלן. ב־2018 שהתה שנה בניו יורק וב־2020 עברה לבלגיה.
ואז הגיעה הקורונה ששינתה את המסלול. ״החלטתי להגיע לכמה חודשים לארץ עד שהקורונה תתפזר. אז נשארתי עוד קצת, אבא שלי חלה, נשארתי עם הוריי בעומר, הייתי בערד, בתל אביב, לא רציתי להישאר בארץ אבל לא יכולתי לחזור. הייתי מודאגת שאחלה ואתאשפז ותטפל בי אחות הולנדית. זה היה הדבר שהכי הפחיד אותי. כל אחד והפחדים שלו. בסוף החלטתי להישאר״.
תמיד חשבתי שהעזיבה שלך פוליטית.
“זה היה גם פוליטי. עזבתי כשהתחלף השלטון, כל הדיפלומטיה השתנתה. אביגדור ליברמן כשר החוץ הורה לכל הקונסוליות להפסיק להתנצל. עד אז עבדנו במרכז הדיגיטלי עם המזרח התיכון, יצרנו קשרים עם טורקיה, לבנון, מצרים. הבנתי שאני כבר לא יכולה לייצג מרכז ציבורי בארץ. לא יכולה לעמוד ולייצג את ישראל״.
במהלך שהותה המחודשת בארץ שכרה דירה לחודשיים בערד וראתה מחלון דירתה את ים המלח. ״תמיד היתה לי איזו פנטזיה על ים המלח״, היא מספרת. ״רציתי לעשות משהו עם המבנים שם. בדקתי והבנתי שמפעלי ים המלח מקימים היכל תהילה לעצמם, ואז גיליתי את בית ספר שדה חצבה. נסעתי לשם, צילמתי, ביררתי למי זה שייך והבנתי שלחברה להגנת הטבע יש נכסים. התקשרתי למנכ״לית איריס האן שאהבה את הרעיון וקבענו פגישה ואחרי חצי שנה חתמנו חוזה״.
איך שכנעת אותם?
"בניתי תוכנית בשם ׳Imaginarium׳, שזה שילוב של אודיטוריום, לבורטוריום ואורטוריום, כלומר שילוב בין מעבדה, שבה יפעלו אמנים וחוקרים במסגרת רזידנסי, וחינוך קהל וקהילה עם דגש על אמנות אקולוגית ואמנות אדמה (אמנות פיסולית שהתפתחה בשנות ה־60 ובשונה מפסל רגיל וממיצב, מתקיימת בתוך מרחב פתוח, שלרוב אינו עירוני, ד"ג). המטרה לקדם את היצירה העכשווית תוך שמירה על הטבע וערכי קיימות אקולוגיים והטמעתם בקהילה. יש לנו מטרה משותפת".
אמנות אקולוגית מעלה פסלי קבוקים.
"אנשים לא מבינים מה זו אמנות אקולוגית. התפיסה המערבית או המודרנית אומרת שהכל מחולק למחלקות וקטגוריות ואקולוגיה פירושה לראות את המכלול באקולוגיה ה חלקים מאזנים את עצמם — והיא מתעסקת גם בחברה, גם בפוליטיקה וגם בכלכלה".
חלק משמעותי במרכז החדש יוקדש לחקר אמנות אדמה בארץ ובעולם בשיתוף פעולה עם מכוני מחקר דומים דוגמת הגוגנהיים וקרן הולט/סמיתסון. ״הרבה מאמני האדמה הגדולים כמו רוברט סמיתסון, ננסי הולט ואנה מנדייטה לא מימשו את העבודות שלהם, אבל מוזיאונים רכשו בעצם את האישור ליצור אותם על פי תוכניות מדויקות שהשאירו״, אומרת אילת. ״אני רוצה להציע למוזיאונים להקים אצלנו במדבר את העבודות״.
למה שירצו לעשות זאת פה?
"כי אין להם מקום אחר לעשות את זה ונראה לי שזה יהיה אטרקטיבי עבורם".
אין התנגשות בין תפיסת העולם הפוליטית שלך לבין החברה להגנת הטבע, גוף שנתפס כציוני ושמרני?
"אני יותר הומנית מאשר פוליטית. חוסר היכולת שלי לסבול את מה שקורה בפלסטין זה מתוך ההזדהות העמוקה שלי, לא עם הפלסטינים אלא עם האנשים, ואני חושבת שזה גם הכוח שלי, הדמיון, היכולת שלי להרגיש ולא לפגוע באחרים כי זה פוגע בי".
אז את לא צופה בעיות.
“הם ראו את הרזומה שלי ובטח ביררו עליי. יש לי חזון של איך הוא נראה ועובד, וגם איך להשיג כסף, והחברה להגנת הטבע עובדת איתי ורוצה בזה. המנכ"לית האן מעורבת וסקרנית. היא מבינה מה אמנות יכולה לעשות למה שהיא מייצגת ורוצה, שזה שמירה על הטבע״.
התערוכה הראשונה, ״Zommorphism" (שם זמני), תתקיים כבר בדצמבר ותעסוק בייחוס תכונות של חיות לבני אדם, ״למשל ׳אמיצה כמו לביאה׳, ׳אוכלת כמו פרה׳, אנחנו עושים את זה כל הזמן״, אומרת אילת. ״התערוכה תתקיים במדבר, בשעות הערב, יהיו בה עבודות וידיאו, סאונד, מיצגים ומיצבים של עשרות אמנים מקומיים ובינלאומיים וזו תהיה הזדמנות אחרונה לראות את המבנה כפי שהוא, לפני שיהפוך למשהו אחר״.
לדברי איריס האן, מנכ"לית החברה להגנת הטבע. גלית אילת הפתיעה אותה. "היא שלחה מייל עם הצעה שתפסה אותנו מיד בשני מובנים: אחד, אין בארץ מקום שמחבר בין אמנות, טבע ואחריות סביבתית, בוודאי בתחום האמנות שזה תחום שיש בו חלק פוליטישל רצון לשנות. לאמנים יש חלק ביצירת שינוי תרבותי ואני חושבת שעם האתגרים הסביבתיים הנוכחיים יש מקום ליצור את החיבור הזה ולהעצים אותו”. על השאלה איך זה משרת את החברה להגנת הטבע משיבה האן שיש כאן חיבור יפה של רצונות: “המקום זקוק לשיפוץ ואנחנו רוצים לשקם ולפתח אותו ולהפוך אותו לדומיננטי יותר. מכיוון שאין אף מוזיאון לאמנות מדרום לבאר שבע החיבור הוא גם הזדמנות לפיתוח הפריפריה ולקשר עם הקהילה המקומית. גם מהצד של האמנות וגם מהצד של הסביבה והקיימות. כבר עכשיו החשיפה כל אחת לתכנים שהשנייה מביאה היא מרתקת״.
