"בישראל זה רדיקלי להתנגד להנאה ממלחמה ומתחושת הכוח"
"בישראל זה רדיקלי להתנגד להנאה ממלחמה ומתחושת הכוח"
יונתן ברג היה מתנחל דתי וחייל קרבי וכיום הוא סופר ירושלמי חילוני. בדומה לו, גיבור ספרו החדש "לך" יוצא לשיטוט בתחנות פוליטיות ורוחניות ברחבי המדינה במסע שהוא בעיקר פנימה, מעין היפוך לצבר המיתי שתיארו עמוס עוז ומשה שמיר. "הבחירה באינדיבידואליזם מתנגדת לכל מה שממשטר אותנו כאן: דת, צבא, משפחה ואידיאולוגיה"
דווקא בימים של שירת רבים, כשהקול הקולקטיבי נמצא על ווליום גבוה ועל "יחד ננצח", מרענן לקרוא ספר על יחיד — סתם אינדיבידואל שקם בבוקר ומתחיל ללכת, בלי להרגיש שהוא עם. זה מה שקורה עם דניאל, גיבור הספר "לך" של יונתן ברג. הוא בחור צעיר נטול מחויבויות, מתפרנס משליחויות של קנאביס רפואי ומעשן בינתיים את השאריות, רואה את העולם דרך מסך ג'וינט מרוכך. המסע שלו מתחיל בירושלים, נוגע בתחנות פוליטיות ורוחניות בישראליות, כמו כנסיית הקבר והכותל, מפגש עם חוזרים בתשובה והפגנה בתל אביב, ומסתיים בים. הספר הזה יכול להיקרא כתמונת מראה ל"פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז, כי המסע הוא בעיקר פנימה, והדיבור הוא עם העצמי. ויש בבחירה הזו משהו משחרר.
"דניאל הוא מין שלוחה שלי, אבל הוא הלך רחוק בגן השבילים המתפצלים", אומר ברג (43), שהיה בעברו מתנחל ותלמיד ישיבה ("התרחקתי משם גם דתית וגם פוליטית"), אחר כך שירת כחייל נח"ל קרבי בימי חומת מגן, וכיום הוא סופר ומשורר ומרצה לספרות וכתיבה. "בספרות, אם אתה כותב קרוב, ממוארי או אוטוביוגרפי, אתה מרוויח עומק פסיכולוגי, אבל מפסיד את האפשרות לקחת חלקים באישיות שלך, להכניס למעבדה ולהגדיל אותם בריאקציה כימית קיצונית. עם דניאל לקחתי יסוד מסוים שקיים בי, של שוטטות, ניהיליזם פנימי, אירוניה, אינדיבידואליזם חריף, התנגדות לכל מערכת — והקצנתי אותו".
על רקע המלחמה וה"יחד ננצח", מרענן למצוא גיבור שמעדיף לבד.
"זה אינדיבידואליזם של אדם אחד לבד בעולם ויש בו התנגדות לכל המערכות האידיאולוגיות, החברתיות, הפוליטיות, הכלכליות, המשפחתיות, כל מה שממשטר אותנו ומנסה לגייס אותנו".
בכל זאת לא הייתי קוראת לו ניהיליסט; הוא מתבונן בבני אדם, מתעניין בהם, חווה את הגופניות שלו ומחפש את האחת.
"נכון, יש כמה דברים ראשוניים שהוא מחפש. אבל בסוף מבינים שהמסע שלו הוא לעבר עצמו. לא דת, לא תפיסה פוליטית, לא סביבה חברתית, לא הצלחה חומרית, לא חזרה בתשובה, לא אהבה, אפילו לא ספרות — הכל לא שלם אם אתה לא נמצא בשיחה עם עצמך, ביכולת חיפוש, שיטוט, תנועה, סקרנות ופריעת הסדר".
הבחירה לסיים את המסע בים של תל אביב, בסוג של חזרה לרחם, יכולה להתפרש גם כאמירה בזכות הליברליזם הישראלי, בזכות הרצון לקשר עם העולם.
"לסיום הזה של הספר יש כמה תפקידים. עבורי הוא עומד מול אליק העולה מן הים (גיבור "במו ידיו" של משה שמיר, שניסח את דמות הצבר המיתולוגי — של"א), אותו מודל ישראלי של דור תש"ח שעולה מהים והולך אל המימוש, אל האדמה, אל הטנק. כאן המסלול הוא הפוך — הליכה אל הים. זה הסיפור פה, שאנחנו לא מספיק הולכים אל הים — לא לים תיכוניות, לא ללבנט, לא לשמש, לא להצעה היוונית, אנחנו לא ביחסים טובים עם האפשרות הזאת. אנחנו צריכים להיוולד אל הרכות, הנשיות, העירום. התחלתי לכתוב את הספר הרבה לפני האירועים שקורים עכשיו, אבל הוא מאוד מתאים לעכשיו".
יש כאן זיכרונות והדהודים משירות צבאי טראומטי, שחודרים אפילו מבעד לעננת הג'וינט. יש לך זיכרונות כאלה?
"לא הייתי קורא לעצמי פוסט־טראומטי במובן הפתולוגי של המילה, אבל כמו רוב הלוחמים יש בי אחוזים מסוימים של פוסט־טראומה. אי אפשר להשתחרר באמת משירות קרבי. אצל דניאל הקירבה לפוסט־טראומה היא מיידית יותר. לכן הוא בוחר בשיטוט — זו פונקציה של איבוד שליטה על סדרי היומיום, אתה משחרר את עצמך לעולם ונותן לו קצת להיות אחראי. למשל היום, אחרי הפגישה שלנו, אני אקח חצי יום בתל אביב ואתחיל ללכת. אין לי מושג מה יקרה, אבל משהו יקרה. השיטוט הוא כלי אפקטיבי שלא מצריך כלום חוץ מלחרוג מהיומיום שלך, לשחרר את עצמך מלוח זמנים, ובאופן ודאי משהו יקרה במפגש בינך לבין העולם".
ברג גדל במשפחה דתית בהתנחלות פסגות, בגיל 14 יצא ללמוד בישיבת נתיב מאיר, "האליטה של הציבור הדתי־לאומי לומדת שם", הוא אומר, "אבל זרקו אותי משם בגיל 16". יש לו תואר ראשון בכתיבה יוצרת ותואר שני בביבליותרפיה. הוא פרסם ספרי שירה, רומנים וממוארים שזכו להערכה. הוא מלמד כתיבה וספרות ב"מקום לשירה", "הליקון", סדנאות הבית, מדרשת אלול. כיום הוא גר בירושלים עם אשתו ושני ילדיהם.
"לך" (הוצאת אפרסמון) הוא ספרו העשירי של ברג. בשנים האחרונות הוא עבד על רומן חדש, כתב שירה וספר מסעות, ובקרוב יראה אור בהוצאת תרס"ט ספר שירים שנכתבו מול תערוכת הקבע במוזיאון תל אביב. "יש המון דברים שמעניינים אותי, לכן הספרים שלי מתפזרים", הוא אומר.
"לך" נוגע במצב הישראלי, גם אם בדרך עקיפה. וזה בולט בימינו, כי אין הרבה סופרים שמעזים לכתוב פוליטי במובהק.
"לכותבים וכותבות בני דורי יש פחות ביטחון בענייני חברה ופוליטיקה ואמירות נחרצות, המנגנון הזה כבר לא קיים. כמו שהלכו כישורי הניווט עם ה־GPS, ככה הלכו כישורי 'הצופה לבית ישראל'.
"הספר שלי במובן מסוים רדיקלי כי הוא מתנגש במיליטריזם, באידיאולוגיות, במשפחה, בדת, בכל הדברים שמנהלים את החיים שלנו כאן. לפני שבועיים הייתי באירוע על פוסט־טראומה, וזה מאוד הפריע לי, כי אנחנו כחברה צריכים קודם כל להגיד שאנחנו לא רוצים מלחמה, שזה נוגד את המצב המתוקן של האדם. אני מקבל את טענת ה'אין ברירה', אבל קודם תגידו 'אני לא רוצה את זה'. אני מזהה פה הנאה ממלחמה, מתחושת הכוח, מאלימות וניצחון. ויש גם אלמנט של מימוש עצמי דרך הצבא, ההון שאדם רוכש דרך השירות הצבאי. ה'אין ברירה' הוא בדיעבד, לא מלכתחילה. וזה מה שדניאל אומר בספר הזה: חייבים להפחית את הכוח של המערכות האלה בתוך הקיום שלנו.
"להיות אזרח ישראלי זה עבודה. אתה כל הזמן אזרח פעיל. זה בולמי — דעות, מחשבות, הפגנות, התנגדות, אולפנים... אזרחות אמורה להיות דבר סביל, אינסטרומנטלי — אתה עובד, משלם מסים, מקבל שירותים, נגמר הסיפור. זה מה שהספר מציע".
כמי שגדל בחברה הדתית־לאומית, איך אתה רואה אותה כיום?
"מצד אחד, אני רואה בה את הגבורה, מסירות הנפש, החשיבה על הכלל והרבה מאוד יופי. חיים עם עומק, משמעות ונדיבות מאפיינים רבים בציבור הדתי־לאומי. ומהצד השני, הציבור הזה מייצג ניתוק מוחלט מהמציאות, ערבוב של כל מיני פנטזיות ילדותיות דתיות בחיי המעשה שלנו. פנטזיות שהן אולי טובות בילדות או בספרי הרפתקאות, אבל רעות מאוד במציאות של אנשים בוגרים. הפיצול הזה יכריע את העתיד שלנו פה. האם מה שיצעד קדימה זה היופי והמסירות, או אותן פנטזיות ילדותיות שיביאו להרס שלנו?
"המאבק הפנימי הזה נמצא בתוך הציבור הדתי־לאומי. אם יד אחת תגבר, כולנו נלך קדימה, ואם השנייה תגבר — נלך אחורה. השאלה היא: איך נגרום ליד הטובה לגבור?".
